בהשראת 'המגדל הלבן', ספרו החדש של עמית רפאל צורן (הוצאת First Light), שעניינו עצים, רוח האדם וטכנולוגיה, נסעתי לחורש בוואדי ערה. לבקשת העצים לא אציין את מיקומו. תצלומי העצים המדהימים הכלולים בספר כה מאירים ומלאים חיוּת, עד שהייתי חייב לסגור את המרחק בין הדפים ובין העצים.
החורש שספרו של צורן שלח אותי אליו מוזר. יש בו ערבוביה של עצים מקומיים כאלוני תבור וחרובים לצד איקליפטוסים ואורנים. ברור מי קָדַם: האלונים עתיקים יותר. הטיול כאן דומה לביקור בבית ספר, בין תלמידים צעירים רבּים ומורים קשישים אחדים.
העצים הם אכן מורים — להענקה בלא תנאי (עצים וכלבים הם תאומים רוחניים), לחיפוש אחר אור, לחלוקת משאבים, לאיחוד הגובה והעומק. ספרו של צורן, שהוא פרופסור למדעי המחשב, הוא המשך שיעורם של העצים — בכתיבה. זהו ספר המתאר שינוי יסודי בחיים, "החלפת דיסקט", או "עדכון מערכת הפעלה" אם להשתמש במונחים מתחומו המקצועי של המחבר. כדי לעשות זאת, התקרב המחבר אל העצים, אבל גם אל חומרים משני תודעה ואל מדיטציה.
"האבולוציה מעדיפה ראיית עולם שימושית על פני ראיית עולם מדויקת". כלומר, חושינו ומוחנו מסננים המון מידע יפה ומרגש על המציאות רק כי איננו יכולים לעמוד בשפע ואין לו ערך שימושי, ממש כפי שבתיקייה סגורה על מסך המחשב איננו רואים את המילים הכמוסות בה. כל פרח, כל אדם וכל עץ הם תיקייה סגורה כזאת, חלון ראווה אטוּם ובו שפע סמוי. למשל, בכפית של אדמת יער יש טריליוני חיידקים שאיננו רואים. משום כך גם רגעי השירה והציור כה נדירים: השפע מוסתר מפנינו. בין עצים, כפי שהספר הזה מראה, הווילון המסתיר מופשל, התיקייה נפתחת כדי סדק.
האלונים כאן פזורים בשטח במרחק ראייה זה מזה. אני הולך מזה לזה כמי שמדלג מאבן לאבן בחצותו נהר. הם כה דומים זה לזה, כבני משפחה, וכה שונים, כרקדנים שלכל אחד סגנון אחר. איש הטבע ג'ון מיוּר כתב כי "בין כל שני עצי אורן יש דלת לדרך חיים חדשה", ואני מדמיין את מסלול האלונים הזה כמסלול של דלתות נפתחות בארמון.
יום שמש אחרי יום גשם. עשבים מלבלבים מאחד מבדי העץ המתים, המאוזנים, כיער מיניאטורי. הבד המת מוריק וחי מכוח צמיחה אחרת. כל הענפים פונים לתכלת-לבן שמעלינו, שולחים עלים רבים המצטרפים לעיניי. טחב מעטר את בסיסי הגזעים, רקפת סגורה כפופה שם. אני מקיף את אחד העצים הכי מרשימים, ורואה שהוא מסתיר את עצמו: בתוכו יש באֵר. העץ חלול, אך מתוך ריקותו הוא מסתעף ומלבלב: באר ריקה שמתוכה עולה מזרקת מים. אני עומד נרעש מול דימוי חי של היקום — שפע מן האַיִן.
קולות ירגזים ואדומי חזה שרים בדממה של בוקר שבת, לצד רחש הכביש הסמוך ההומה כל הזמן כמו נהר. מה שמקנה לְעץ הוד מלכות אינו רק צורתו וגודלו, אלא גם הקשרו. אם מקיפים אותו שיחים ופטריות הוא מתייפה. גם אם שרות סביבו ציפורים. קן בין ענפיו הוא כתר מלכות. כלנית ראשונה השנה, סגורה עוד, עומדת כמו פֵיה אדמונית למרגלות ענק.
גם בני האדם מבחינים לפעמים במעגל הנוכחוּת שיוצר עץ. כאן כמה מהם מוקפים אבנים. חלקם מוקפים שטח חשוף עגול, כמו השטיח בהרצאות TED. ישבתי על השטיח והאזנתי להרצאה. כל עץ מרצה בשפת סימנים.
חרוב בראש גבעה, ירוק ומלבלב עלים תינוקיים. פרפרים לבנים קטנים באים לגעת בו. כמה דומה ההסתעפות הזו לגוף האנושי שמולה – פחות לצורה החיצונית ויותר למערכת העורקים, הנימים והשלד, הצנרת הזאת השוצפת בנו תמיד.
אני מדמיין את האדם הראשון ובת זוגו בגן עדן, הולכים בין העצים ומגלים, כפי שגיליתי אני, בקבוק וודקה ריק ליד העץ, פחית משקה באפר מדורה שמישהו ראה לנכון להצית דווקא תחת עץ חרוב. "למה זאת מתנתו של האדם לגן העדן?" שואל צורן. ספרו הוא מתנת אמת. ייחודו המפתיע הוא בשילוב שבין מחשבה שמאנית למחשבה טכנולוגית. האלון והאלה, כעולה משמם, הם גם אלוהות עבור רבים באזורנו (ולא רק בעבר), וגם, כפי שידוע לנו מן ההיסטוריה, חומר גלם לבניית ציוויליזציות. הכפילות הזו, שבין האלוהי והחומרי, הקדוש והשימושי, עומדת בלב מחשבת הספר.
אחד המשפטים היפים במסכת תענית בתלמוד לקוח מסיפורי חוני המעגל. חוני רואה אדם נוטע חרוב. הנוטע סבור (בטעות) שהחרוב יניב פרי רק בעוד 70 שנה. חוני שואל אותו מדוע הוא נוטע עץ שככל הנראה לא יזכה לראות את פריו. תשובת הנוטע, בתרגום מארמית, היא "עולם ובו חרובים מצאתי; כפי ששתלו לי אבותיי, כך שותל אני לבניי". היו בעולם עצים לפני לידתו ולכן הוא נוטע עצים לזמן שאחרי מותו.
מול עץ החרוב העצום, שאולי נטע אדם ואולי ציפור טמנה את זרעו, נזכרתי בנוטע החרובים. הנוטע אומר לחוני ולנו שמוטב שנכוון את פעולותינו בעולם לפי המתנות שקיבלנו עם לידתנו, לא לפי האשפה והאפר שמצטברים סביבנו במהלך חיינו: לעשות את הטוב בלי קשר לתוצאה המשוערת.
"מה עוד תבקש בעשותך טוב, בן אדם? כלום אין די בכך שעשית דבר מה בהתאם לטבעך? התבקש שׂכרך על כך? מָשָׁל ביקשה העין תמורה כי תראה", כתב קיסר רומא מרקוס אורליוס (מיוונית: אברהם ארואטי, הוצאת נהר). בסיפור התלמודי, הנוטע לומד מעץ החרוב לטעת את החרוב: העץ הטוב עושה חרובים לפי טבעו, כפי שהעין אינה מבקשת שכר על ראייתה. נטיעת עץ היא פעולה כזאת, ביטוי של טוּב אנושי טבעי. וכך גם הספר הזה. •
