1. 2016. אח, הנוסטלגיה. התמונות לא משקרות, היה נפלא. איתמר בן גביר היה איש שעולה מדי פעם באולפנים וכותב בעמוד "אני שולמן" בפייסבוק. טלי גוטליב לא הייתה בחיינו. צוק איתן היה כבר רחוק. בתמונות אני בבייג'ינג עם הצגה מהבימה, וידיאו נפלא עם יעקב כהן ז"ל האהוב בסנט-פטרסבורג, פסטיבל טורונטו, אני בהיריון עם רשי, אנחנו עוברים לדירה שלנו, סטטיק ובן אל פורצים.
אח, 2016. כמו סוף המאה ה-19, מסחררת, מתפרצת, הייטק, תיירים, מצעדי גאווה, סדרות ישראליות פרצו בחו"ל, סרטים כבשו את רחבות הפסטיבלים. באנו שזופים לאירופה ללמד אותם איך עושים טלוויזיה בלי תקציב. פשוט חיינו. לא ידענו כמה חיינו. כוס יין עלתה 40 שקל ודירה עוד איכשהו הייתה בהישג יד.
2. עד שהאדמה נשמטת לא באמת מעריכים את האדמה. היא פשוט סתם נמצאת. היום קוראים לאדמה קרקע. ועכשיו, תוך כדי דילוג בין אבנים, אנו עורגים לקרקע יציבה. איך כתב שטפן צוויג בספרו "העולם של אתמול": "מתגעגע למציאות שירידה קלה בבורסה הייתה אירוע מסעיר. בעל כורחי הייתי עד לתבוסה שאין נוראה ממנה של התבונה, ולניצחון הפרוע ביותר של החייתיות".
אלו הימים. ברשתות מתווכחים עד כמה בעצם צריך לאבד צלם אנוש במלחמה שלנו. זוכרים שהיו כאלה שרצו שנחכה עם החטופים, כן? תודה לאל, מלאבד צלם אנוש כזה ניצלנו. הנה מתן אנגרסט בסמי עופר מול אוהדי מכבי חיפה, איתן הורן בראיון קורע לב מודה על ההפגנות, דוד קוניו מחורר את הנפש עם העדויות על חטיפת שלל בני המשפחה.
3. "אין עוד קיץ כזה במדינה אחרת", שרים סטטיק ובן אל. אין עוד קיץ וגם אין עוד חורף. ואין עוד אנשים חסרי בושה כאלה כמו שלנו יש בממשלה. אח, 2016, השנה שחוזרת עכשיו בטרנד ויראלי ברשתות. היית כה אצילית ולא ידענו.
אני רואה איך אנשים מסביבי משתנים, אין להם ברירה אלא להתאים את עצמם. אבל אני עדיין לא יכולה לוותר על התקווה שיפתיע בוקר חדש בהיר. יהיו עוד 2016, אבל אני כבר לא אשתקף יפה וזוהרת כמו בתמונות ההן, מחויכת בעולם שאין בו 7 באוקטובר וגם אי-אפשר לדמיין, זוהרת בעולם שיש בו אחריות ואשמה.
"גם אם בחוץ זה נראה על הפנים, וואלק לא מתלוננים" (לירז רוסו ובן אל תבורי).
בהחלט מנסים. בהחלט.
