1. עוד לפני שהפועל ת"א הספיקה להבין עד כמה עמוקה היא הטראומה שלה מההפסד בפנדלים למכבי ת"א בשבוע שעבר, הכדור ברח לניב אליאסי ולויזוס לויזו כבש את השער הכי קל בקריירה שלו כדי להעלות אותה ל-0:1 על הפועל באר-שבע. פסיכולוגים מתכננים תוכניות, ובסוף השוער של היריבה בוכה. חמישה ימים אחרי שנפלה על השפיץ של הכפפה של אופק מליקה, הפועל קמה על הרגליים בזכות השפיץ של הנעל של אליאסי.
אם לא הספיקו המשקולות איתן הגיעה באר-שבע לבלומפילד בעקבות הניצחון של בית"ר ירושלים בשבת, השער המוקדם של לויזו העמיס עליה עוד כמה קילוגרמים טובים. זו הנקודה הרחוקה ביותר שבה הייתה מהמקום הראשון לאורך העונה כולה, המשבר הטבלאי הגדול ביותר שלה מאז סיום העונה שעברה. היא לא הגיבה אליו טוב, לפחות עד שהמציאות הגיבה לטובתה.
הפציעות של סתיו טוריאל ושחר פיבן הותירו את הפועל בגרסה חלבית במיוחד, עם הבלם הרביעי, המגן השמאלי המחליף וללא שום כוונה (או יכולת) לסכן את באר-שבע. נחיתות התחלתית הפכה למה שבשכונה היו מכנים "לא כוחות". במקור הכוח של באר-שבע, האמצע החזק, לא היה צורך כמו שהיה נחוץ מה שאין לה ויש ליריבה שלה לאליפות – יצירתיות בחלק הקדמי שתאפשר לתרגם שליטה מוחלטת לשערים, או לכל הפחות למצבי הבקעה. זו אימפוטנטיות בלתי נסלחת מקבוצה שמתחרה עם קבוצה שיש לה כל כך הרבה כוח אש. את העונש היא קיבלה בתוספת הזמן כשהצליחה לספוג שער מקבוצה שאפילו לא חלמה להבקיע. זה באמת כישרון. מה לעשות, זה זמן בית"ר.
2. ארבעה ימים אחרי 120 דקות ופנדלים בשמינית גמר הגביע, וארבעה ימים לפני מפגש לא מבטיח מול פרייבורג בליגה האירופית, מכבי ת"א של המחצית הראשונה מול מכבי חיפה שיחקה כמו קבוצה שהטוב ביותר כבר מאחוריה והרע ביותר עוד לפניה. כמו דבורה שמתה ברגע שהיא מגשימה את הייעוד שלה, גם הצהובים נפלו קורבן לייעוד של עצמם עם הניצחון בשמינית גמר הגביע. במקום שהניצחון הפלאי בפנדלים ירים אותה, יסיט אותה ממסלול ההתרסקות המקצועית שבו היא נמצאת כבר יותר מחודשיים, נראה שהוא רוקן אותה. הפציעות של טייריס אסאנטה ואושר דוידה היו יותר מביטוי פיזי לתשישות – הן היו תוצר של קבוצה שנתנה את כל מה שיש רק לפני רגע, וגילתה שאחרי שנותנים הכל לא נשאר כלום.
אפשר רק לקוות עבור אליניב ברדה, מאמן הפועל ת"א, שהוא לא ראה את המחצית הראשונה של המשחק ביום ראשון. גם כך הוא לא נרדם כבר כמה לילות בגלל מה שקרה בדו-קרב הפנדלים. הפתיחה האיומה של מכבי ת"א בסמי עופר הייתה גורמת לו גם להפסיק לאכול. איך, לעזאזל, לא ניצל את החולשה הזאת בעצמו?
ואז הגיעה המחצית השנייה, ומכבי ת"א הרימה לרגע את ראשה השפוף, ומשהו אצל ברדה נרגע. לא היה מרוצה ממנו כאשר שגיב יחזקאל הבקיע את השוויון, ולא היה מצפה ממנו כאשר נדמה לרגע בזמן שהיא אולי תשלים מהפך. אבל מכבי ת"א של הדרבי היא לא מכבי ת"א של כל היתר. זו קבוצה שאבדו עקבותיה ורק השגחה עליונה, או זיכרון השרירים של שחקניה, הם שעוד מאפשרים לה לחלוב ניצחונות קטנים-גדולים מול האורגניזם האחרון בכדורגל הישראלי שעדיין רואה כהרים את הצל שהיא מטילה על האדמה.
מכבי חיפה חשפה פן אחר, פחות מדומיין ויותר מציאותי, של מכבי ת"א הנוכחית – קבוצה שהכדורגל ממנה והלאה; עם סגל שאפילו ברק אברמוב היה בונה עבורה אחד טוב יותר מחשש שיעלו עליו שהוא בכלל מבית"ר ירושלים; שאפילו אירוע מפייס ומעורר לחיים כמו הניצחון הנסי בדרבי לא שימש עבורה כחבל הצלה. בעיקר בגלל שאין מה להציל. זה משבר מתגלגל בן שלושה חודשים שאף אחד אפילו לא מתאמץ לפתור. לצערה של מכבי ת"א, בשבוע הבא אמנם יש לה עוד דרבי, אבל בלוח השנה אין מספיק מאלו כדי להציל אותה מעצמה. אם יהיה לה מזל, הפועל ת"א תעלה לפלייאוף העליון. אם לא יהיה לה מזל, מה שמחכה לה שם עלול להיות צבר אירועים שיסדר את העונה החלשה ביותר שלה בעידן מיץ' גולדהאר. לו רק זה היה מעניין את גולדהאר, אולי היה מה לעשות בנידון.
3. למשחק בסמי עופר הייתה מפסידה לתפארת, אבל גם מנצחת מפוארת. ביחס ישיר לכך שהתבוסה הזאת מבזה את מכבי ת"א, כך היא מחמיאה למכבי חיפה. מדי יום, בדרכו למשרד בכפר גלים, ברק בכר עובר בחדר ההלבשה של מחלקת הנוער, אוסף משם מישהו ולוקח אותו איתו. ינון פיינגזיכט, נבות רטנר, אלעד אמיר, ניב גבאי. קח אותי, ברק. בכר הפך אותם משמות שידועים רק לשרופים שבאוהדיה לנציגים מבטיחים של דור זהב שאף אחד לא חשב שבכלל קיים.
אם העניינים ימשכו בקצב הזה, בקרוב תיווצר תגובת שרשרת שתותיר את קבוצת טרום ג' של מכבי חיפה בלי שחקנים. ככה זה יעבוד – הנוער ישחק בבוגרים, נערים א' ישחקו בנוער, נערים ב' ישחקו בנערים א', נערים ג' ישחקו בנערים ב' וכך הלאה והלאה, עד שלא יישארו שחקנים לשנתון הצעיר ביותר. מחיר קטן לשלם בשביל הסדר המסתמן בבוגרים.
לפני פחות מסיבוב עוד אימן את הקבוצה דייגו פלורס, והרושם שנוצר הוא שלמכבי חיפה אין הווה ובעיקר אין עתיד, עם סגל שמלא ביותר מדי כאלו שמעולם לא היו ולעולם לא יהיו. עכשיו עושה רושם שיש לה יותר מדי עתיד, עם הבטחה צעירה כמעט בכל עמדה משמעותית, שפע שמשנה את נקודת ההסתכלות על הסגל כולה ולאורו אפשר לפתע לגלות שגם השחקנים שהיו שם כל הזמן שווים הרבה יותר ממה שהוציאו מהם קודם – השוער הטוב בליגה, מגינים שראויים כנראה למחמאה דומה, מרכז הגנה יציב והחלוץ הישראלי הטוב ביותר שהתייבש ביציע קרוב לשנה, אבל למזלה של מכבי חיפה הייתה לו הסבלנות לא לשבור את הכלים.
איך משלבים את כולם? מי היה מאמין, אבל לא שחקנים זה מה שחסר למכבי חיפה – חסרים לה תקנים. היא צריכה הרכב עם 15 שחקנים.
