נוסטלגיה יכולה להיות דבר מסוכן. המוח תמיד מעדיף לזכור את הדברים הטובים, וזה בדיוק מה שעושה הטרנד האינטרנטי מלא הגעגועים לשנת 2016: הוא מעדיף לשכוח שהיא הייתה שנה קשה. מאוד. לא רק שדיוויד בואי מת ופרינס מת ואלן ריקמן מת וקארי פישר מתה וג׳ורג׳ מייקל מת ומוחמד עלי מת ולאונרד כהן מת. היו פיגועים באירופה, מלחמת האזרחים בסוריה רק החריפה, בריטניה עשתה ברקזיט, בפיגוע ירי במועדון באורלנדו נרצחו 49 איש, והרעל העצום של שקרים ופרופגנדה ברשתות החברתיות רק התחיל לטפטף. באמת שהיה הרבה רע ב-2016, רק שעבור רוב האנשים זה הרגיש אז כמו רע "נורמלי", לא הרע שלפני האיום ונורא. זו טעות גדולה.
2016 לא הייתה השנה הנורמלית האחרונה לפני הזיית העשור שבא אחריה, אלא שכל מה שקרה בה נראה כמו ניסיון להזהיר מהעתיד הקרוב. לא סתם גדולי התרבות החליטו אז לעזוב, הם כנראה ידעו מה עומד להגיע: מגפה שתסגור את העולם, תשאיר צלקת עמוקה במוחם של ילדים ובני נוער ותגרום למשבר בדידות קטסטרופלי; דיסטופיית הבינה המלאכותית; סוף הקולנוע כבידור להמונים; לאומנות הרסנית; מותה של האמפתיה; שובו של הפאשיזם; 7 באוקטובר.
2016 הייתה השנה שבסיומה נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה״ב, וגם אם ממציאי הטרנד והנסחפים בו לא לגמרי עושים את הקישור, הם מתגעגעים לתקופה שבה לא חיינו בסדרת ריאליטי יומית של חיים ומוות, והאיש החזק בעולם לא היה אדם כל כך מחורבן. 2016 הייתה שנה שנמשכת כבר עשר שנים, ואין שום סיבה להתגעגע אליה.
