בת חן סבג ואורי קומאי הם כנראה הזוג הראשון בישראל שלא מבקש שנאמין לו. במרחב תקשורתי שבו כל סלב מוכר את ה"אמת" שלו דרך פילטרים, השניים מציעים עסקה חתרנית - זוגיות שהיא מבחן רורשאך: מי שמאמין רואה רומנטיקה, מי שחשדן רואה תרגיל יח"צ, ומי שמכיר את הנפשות הפועלות אולי רואה בדיחה פנימית.
הם לא מנסים "לנרמל" את הקשר או לספק סיפור היכרות מרגש. הם יוצאים לאור עם סלפי שמרפרר בבוז לגינוני האינסטגרם המקובלים, ובכך מצהירים: בעידן שבו הכל פייק, האמת היא בונוס. הקשר לא מבקש אמון כי הוא מניח שאנחנו ממילא סקפטיים מדי. הוא משחרר את הצופה מהעול של "לקנות" את הסיפור, ומאפשר לנו פשוט ליהנות מהזכות לא לדעת.
סבג פרצה לתודעה בזכות שירי מ"מטומטמת", שחקנית שמתחזה לתיכוניסטית כדי לתפוס סוחרי סמים. קומאי הוא דמות שבלעה את היוצר שלה. המפגש בין שניים שהפכו את הזיוף למקצוע - ולא בקטע פלילי כמובן - יוצר אמת חדשה: האם אנחנו מסוגלים לראות אותם כ"בת חן ואורי" ולא כ"שירי ודודו פארוק"? להפריד את האמן מהמסכה? סבג וקומאי לא פה כדי לספק תשובות. הם כאן כדי להזכיר לנו שבתרבות הפוסט-אולטרה-הייפר-מגה-מודרנית, המסתורין הוא החופש האחרון.
הזוגיות הזאת (החברית/המקצועית/רומנטית – זה לא העניין) היא גם פעולת גרילה נגד מקומה של הרכילות בחיים שבין מלחמות: אצבע משולשת לקונצנזוס שמחפש נואשות היגיון וסדר גם בסוגיות מאוד לא קיומיות, תוך המתנה פבלובית לסוכן שידברר את הטאלנט או לכל הפחות להבהרה בסטורי.
לכן גם אם חלק מהציבור משוכנע שמדובר בפרפורמנס, הרגעים האמיתיים שלהם בבית נשארים רק שלהם. השליטה אצלם. זהו ניצחון של הנרטיב על המציאות: הם לא "זוג", הם קרוס-אובר בין שתי דמויות קצה שהפכו למיינסטרים. הזוגיות הזו לא מספרת עליהם כמעט כלום, אבל היא מספרת עלינו הכל: כמה אנחנו כמהים להכריע, להגיד "אמרתי לכם", וכמה אנחנו כבר לא מסוגלים להאמין לכלום בלי לחפש את המצלמה הנסתרת.
מה שכן, כל עוד הסיפור מחזיק אותנו ערים, זה כנראה מספיק. ברגע שנפסיק לתהות אם זה "אמיתי", הם יהפכו לעוד זוג משעמם שקונה ספה באיקאה. והשעמום, ממש כמו הזולת, הוא הגיהינום. או להפך. לא קריטי.
