המניות של וויל סמית' נמצאות בירידה מאז הסטירה שנתן לכריס רוק בטקס האוסקר ב-2022. סמית' הוא אחד השחקנים המצליחים בהיסטוריה, אדם שהיה אהוב על קהלים רבים, אבל קשה לחבב אותו מאז התקרית ההיא. המצב הזה עשוי להשתנות בזכות סדרת הטבע שלו, "מקוטב לקוטב", שעלתה בשבוע שעבר בדיסני פלוס. בפתיחה מספר השחקן שהוא בכלל רצה להיות מגלה ארצות; מאוחר יותר הוא אומר שחשקה נפשו להיות כוכב הקולנוע הגדול בעולם. ברור איזו אמירה קרובה יותר לאמת. הרי את כל זמנו משקיע סמית' בטיפוח תדמית הכוכב, וקשה להבין איך הוא גם הספיק להתעניין במה שקורה באמזונס.
סמית' יוצא כאן מאזור הנוחות: הוא מבקר באנטארקטיקה, פוגש שבטים במדבר קלהרי, יושב עם נזירים בודהיסטים בהימלאיה ומדבר על משמעות, שקט פנימי וחיים בלי מדידת הצלחה בכסף ובתהילה. לפעמים זה עובד. יש רגעים שבהם הוא נשמע כן, כמעט פגיע, כזה שמבין שמשהו אצלו יצא משליטה, ואז מגיע הפרק הבא, ובו הוא מתאכזב לגלות שתושבי המקום לא יודעים מיהו. האגו, מתברר, לא נשאר בבית, ולא ברור אם הוא באמת חשב שצייד במדבר קלהרי יזהה אותו, או שנזיר שעסוק במדיטציה ובכלל לא יודע אנגלית יכיר את שמו.
מרתק לראות איך בכל פרק הוא מופתע מחדש מהעובדה שיש אזורים שלמים בעולם שבהם לקסם שלו אין כל השפעה. השם לא פותח דלתות, ואף אחד לא מחכה לו עם שטיח אדום. סמית' צריך להתחבב על זרים מוחלטים, והרגעים האלה נהדרים.
אבל "מקוטב לקוטב" טובה לא רק בזכות סמית'. כשהוא מפנה מקום לאחרים – למדענים, לחוקרים, למדריכים מקומיים – הסדרה מצליחה לספק תוכן מרתק ומצולם נהדר ועם ערך אמיתי. וכשסמית' מדבר בכנות, בלי הצגה ובלי פוזה, הוא עדיין יודע איך לכבוש את הקהל.
השאלה הגדולה היא לא אם וויל סמית' באמת אוהב את הטבע, אלא אם הוא מוכן לחיות בעולם שבו הוא לא נמצא במרכז. על זה, בינתיים, אין תשובה.
