מחר נרוץ מהר יותר // מאיה קלופמן } ידיעות ספרים } 120 עמ'
מדוע שקומדיות מסתיימות בחתונה. אלה הן לא רק הקומדיות השייקספיריות מרובות ההטעיות והטעויות, שבסופן טקס מפואר של איחוד, שכמו נועד להשיב את הסדר על כנו, גם של העלילה וגם מבחינת הכיוון הרצוי והנכון למימוש החיים. אלה הן גם הקומדיות הרומנטיות מאז ג'יין אוסטן, שבמרכזן אישה צעירה, שמתהלכת בעולם זחוחה, מאמינה שהיא מלאת מודעות ומיטיבה לשפוט את מה שקורה סביבה, אבל לומדת בעל כורחה להבין עד כמה בעצם היא לא הבינה דבר. למרות זאת, היצירות הקאנוניות, שהן במקרה זה גם יצירות פופולריות, אינן משתמשות בחתונה כדי לסמן פתרון של מכשול חברתי או של משבר רגשי. הן מתייחסות אליה כאל דרך ידועה ליישב סתירות ולמנוע בלבול. כשהמחזאי אוסקר וויילד סיים את 'חשיבותה של רצינות' בשלושה זוגות שאמורים להתחתן, הוא הזכיר בחיוך מר עד כמה טריוויאלית היא החתירה להתמסדות.
ספרה השני של מאיה קלופמן, 'מחר נרוץ מהר יותר', מסתיים במסיבת הרווקות של מוֹר בת ה-26, שכשמה כן היא, בתרגום לאנגלית ובאירוניה, כלומר: הייתה מבקשת עוד (more) מן החיים לו רק הייתה יודעת מה לבקש חוץ מלעבוד בהייטק ולמצוא בחור. האירוע, שמתרחש בקומה נטושה של בניין משרדים בפתח-תקווה, חלל ששווק כ"לוֹפְט", כולל קומפוננטים ידועים מהעולם הסַחִי הישראלי העכשווי, כגון חלוקים ורודים, קשתות פלסטיק של איברי מין גבריים, אלכוהול זול ומשחקי חברה למבוגרים. בחידון אחד צולם הארוס עדן, שכשמו כן הוא באירוניה, אוחז לכאורה את המפתחות לגן העדן הזעיר-בורגני העתידי. הוא ענה על שאלות על אודות מור, כדי להציג זוגיות מתואמת בפני הקהל הקטן של הנשים הצעירות שהיא מכירה (מהלימודים, מדירת השותפות ומהצבא, ובזה זה מסתכם). אבל כל תשובה שלו שונה מן התשובה שלה. כשהוא נשאל "מיהו המפורסם שבשבילו היא הייתה מוכנה לבגוד בךָ?" הוא עונה "אין כזה", ואילו היא מיד נוקבת בשמו של כוכב קומדיה רומנטית ישראלית, חובש כיפה ששימש פרזנטור בקמפיין מערך ההסברה הלאומי בתקופת המלחמה האחרונה. מור שומעת מהחברות "בובי, הכל בסדר?" ורק אז מבינה שהיא בוכה.
זהו מהלך של הכרה מן החוץ אל הפנים, שתואם את התנהלותה של הגיבורה, שמבקשת לייצר לעצמה ערך על בסיס אישורים חיצוניים. "הבכי שלה התגבר ונהפך בעיקר לקולות ולנזלת", מציינת המספרת. מיד לאחר מכן נטען שמור מבינה "שהכל היה טעות אחת גדולה". גלגולה המהופך של קומדיית הטעויות בגרסת קלופמן אמור לייצג תסכול ידוע של נשים צעירות, שחונכו לרָצות את סביבתן ולהתאים למודל מערבי מילניאלי של הצלחה, על חשבון התמודדות עם רצונות שאינם מסתדרים עם טבלת האקסל של מעמד הביניים בחברה הישגית.
האירוע המגוחך מוצג ככזה מעמדת המספרת היודעת כל, שמיטיבה לעקם את פרצופה בכל משפט ומשפט באשר למתרחש בחייה של מור, ומתחרה עם הגיבורה על מרכזיוּת. לאורך הקריאה, המתח שבין המאמץ הבלתי פוסק של המספרת להנכיח את ייחודה (מור יוצאת לדייטים עם גברים "ששלתה מהאפליקציות", כשהיא מרוויחה "הכסף הלך והתקשה בתוכה", היא צופה בהפגנות סטודנטים "כמו שצופים בכוורת") ובין חוסר הייחוד של הגיבורה מייצר רושם של התעקשות לייצר סאטירה. חִצֶּיהָ מכוונים לא רק לסדר החברתי הקפיטליסטי, אלא גם לאישיותה של הגיבורה עצמה. ואם היא נלעגת בעיני המספרת שלה, למה שנתעמק בה אנחנו. לצחוק עליה זה לאו דווקא לייצר קומדיה. זה בעיקר להתנשא. זה גם לא רומן התבגרות מאוחרת, היות שהגיבורה אינה מחפשת את דרכה, שכאילו ידועה מראש. המתח שבין קיוּם שטחי, שחוק ונטול מקוריות, ובין תשוקה עמומה למימוש עצמי ניצב במרכזן של עלילות נשיות רבות, לאו דווקא קומדיות, ורק לאחרונה זכה לתשומת לב בספרה האחרון של מירנדה ג'וליי, 'על ארבע', מנקודת תצפית של אישה בעשור החמישי לחייה, המבקשת להרחיב את מנעד אפשרויותיה ולהגדיר מחדש את חיי הנישואים שלה.
על סיפורה של קלופמן קל להגיד שהוא קל לפענוח וקל לעיכול. גם הקשיים שמתוארים בו, אמיתיים וחשופים, מדוללים עד כדי יצירת חוסר אכפתיות, וזאת משום שהגיבורה נטולת מבנה נפשי מרובד. המאמץ הכֵּן לייצר סמכות-מספרת מרוחקת, שתייצג את הנורמות שראוי לחיות לאורן, מאבד מחשיבותו ומנחיצותו, כי נוכחים ללא הרף ההיקסמות מעצם הכתיבה והמאמץ לשנינות. •
