במופע בחטיבת גולני בשבוע שעבר יצאה חבורת לוחמים מהאולם לרקד בחוץ, משום הלכת "קול באשה ערווה". כלומר, לנשים בצה"ל מותר להטיס מטוסים, להפעיל טנקים, לסייר בגבולות, לאייש מחסומים, לשבת מול מסכים במרכזי שליטה וכתצפיתניות, וליפול בשבי - אבל יש מי שחושבים שאסור להן לשיר, כי זה פוגע בלוחמים. שלא יגיעו לידי "הרהור", חס ושלום.
זו לא תופעה חדשה אמנם, אבל לצפירת האזעקה הזו חשוב להתייחס בלהט המאבק לגיוס חרדים. המסלול הזה מוביל לקעקוע של עצם הבסיס לשירות מגדרי משותף, שבו נשים מהוות כמעט 40 אחוז מכלל המתגייסים. זה סירוס מוחלט של כוחו האמיתי של צה"ל - היכולת לשלב מגדרים ואוכלוסיות לשלם טכנולוגי אחוד, מתוחכם וחדשני. אם המשמעות היא יחידות שלמות בלי נשים, לא בתפקידי לחימה, ולא בתפקידי שירות אחרים - עדיף כבר בלי חרדים. ואין זה מפתיע שאף אחת מלביאות הפוליטיקה האמונית, כמו סון הר מלך, סילמן או סטרוק, לא פצתה פה בעניין. אין להן אומץ לכך. גם לא יושרה. הלוחמים המרקדים האלה באים מחיקה של קהילתן. ובין הבנות שהיו באולם היו בוודאי גם כאלו שבאו מאותו חיק, בניגוד לאחרות שהתחמקו מגיוס בנימוקי דת. סביר גם להניח שרוב הלוחמים שומרי המצוות באולם נשארו ולא יצאו לרקוד. אז יאמרו לנו שזה מיעוט שולי.
מיעוט או לא, השאלה האמיתית היא מה יקרה לצה"ל כשהמגמה הזו תתעצם עם גיוס חרדים. מה שמחזיר אותנו לשאלות מלפני 7 באוקטובר, באשר לצבא קטן וחכם מול צבא יבשה עתיר כוחות וכ"א, ועוד לפני כן - לשאלה למול איזה תרחישי לחימה אנחנו אמורים להיבנות. ועדת נגל, שישבה על המדוכה, הייתה ערה בהמלצותיה לשגיאות שנעשו אחרי 1973 בבניין הכוח, כאשר הגדלה דרמטית במסגרות ומשאבים לצבא יצרה משבר כלכלי שלקח עשור לצאת ממנו. שורש המשגה היה בניין כוח כמענה לטראומה. כמו באוקטובר 2023 חסרו גם אז כוחות בנקודות הכשל. הדרישה הנוכחית לעוד 10,000 לוחמים חונה פחות או יותר באותה קטגוריה. בגדול, זה אכן מה שנדרש כמענה לשנתיים של לחימה בשבע חזיתות. אבל מה הסבירות שנידרש לכך שוב? האם זה התרחיש שמולו צריך להיערך? האם בהינתן מה שקורה עכשיו בלבנון, סוריה, איראן ועזה, נראה משהו דמוי טבעת האש של סולימאני נבנה מחדש? איפה? ומתי?
מנקודת ראות צבאית, בראש סדר העדיפויות וכלקח עיקרי מ-7 באוקטובר, היעד הוא מניעה במקור של התחדשות מרכזי כוח כאלה, בכל המרחב. והמשמעות היא קודם כל מגוון יכולות ארוכות טווח, רב-זרועיות, זמינות ואפקטיביות. צריך גם אמצעי הגנה משוכללים יותר נגד איומים חדשים באוויר. אבל לזה לא נדרשים עוד 10,000 חרדים. חסרות עוד מסגרות בסדיר, בהחלט. גם כדי להפחית את הנטל על המילואים, וגם כיוון שההיערכות בגבולות מחייבת יותר מסגרות. ראו 7 באוקטובר. אבל חשוב גם מי מאייש אותן.
לכך מצטרפת שאלה מטרידה לא פחות, באשר לסמכות האמיתית שלה כפופים חיילים חרדים בצבא: המפקד או הרב. הטיעונים בעניין מערבים תמיד סוגיות של אמונה ומוסר, שעומדות לכאורה במישור גבוה יותר משרשרת הפיקוד הצבאית - ואמורות לא להפריע. בצבאות אחרים, לדוגמה, יש כומר ורב שתפקידם לתמוך, לא להורות. אבל במסגרות צבאיות של חרדים קביעת רבני הישיבות גוברת גם על סמכות המפקד, וגם על הרבנות הצבאית, כעניין מצפוני. ללוחמים כפרטים, זו סכיזופרניה הרסנית בסופו של יום, ולא ניתן ליצור כך צבא ממושמע.
אלו שיקולים כבדים שנשכחו בלהט המאבק על חוק הגיוס/השתמטות. אבל ככל שיותר לוחמים יצאו מהאולם משום הלכת "קול באשה ערווה", כך ילך ויתפורר בצבא נכס ליבה שהחזיק את צה"ל לאורך 77 שנות לחימה. ומה נקבל במקום?
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
זה סירוס מוחלט של כוחו האמיתי של צה"ל. אם המשמעות היא יחידות שלמות בלי נשים, לא בתפקידי לחימה, ולא בתפקידי שירות אחרים - עדיף כבר בלי חרדים