למרות שהדירה בה התגוררו בני הזוג נרשמה על שם שניהם באופן שווה בשווה נקבע כי בעקבות פרידתם האישה תקבל 75% מתמורת הדירה שתימכר (לאחר החזר משכנתה והוצאות מכירה) ובן זוגה לשעבר רק רבע מתמורת הדירה.
במרכז המחלוקת עמדה דירת המגורים של בני זוג נשואים אשר נפרדו ולהם ילדים משותפים. האישה טענה באמצעות עו"ד לימור סויסה כי יש לסטות מחלוקה שוויונית של תמורת הדירה, שכן עיקר המימון לרכישתה, לשיפוצה ולפירעון חלק מהמשכנתה הגיע מכספי ירושה שקיבלה בסך של כמיליון שקל. מנגד, הגבר טען באמצעות עו"ד קרן מלר כי הדירה נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, דבר המעיד על כוונת שיתוף מלאה ומהווה "מתנה שהושלמה", ולכן יש לחלק את תמורתה חצי-חצי.
השופטת הילה גורביץ עובדיה מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה קבעה: "מצאתי כי הנסיבות כאן הן נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה שלא על דרך מֶחֱצָה עַל מֶחֱצה. למעשה, במקרה כאן די בגובה הסכום שמימן את ההון העצמי לרכישת הדירה, על מנת להקים זעקת הגינות המחייבת חלוקה לא שווה אך שוויונית והוגנת".
עו"ד לימור סויסה, באת כוח האישה: "זהו פס״ד תקדימי בו השופטת בחרה בתעוזה מחשבתית ומשפטית על פני היציבות". עו"ד אתי סדיס שנשכרה על ידי הגבר על מנת להגיש ערעור (ולא ייצגה אותו בתיק בביהמ"ש למשפחה): "מדובר בפסק דין קיצוני מאוד שמתעלם לחלוטין מפסיקות מחייבות של בית המשפט העליון ומפסיקות של בית המשפט המחוזי הקובעות כי במצבים שכאלה יש לבצע חלוקה שוויונית של הרכוש".
