ארצות-הברית ציינה השבוע את יום מרטין לותר קינג ונזכרה גם בכוכבי המוזיקה של אותה תקופה, שהתייצבו בקול רם לצד המאבק לשוויון זכויות לשחורים. בוב דילן, מהליה ג'קסון, נינה סימון, ג'ואן באאז, סם קוק ופיט סיגר הם רק חלק מהאמנים שלא חששו לסכן אז את פרנסתם או לאבד קהל – והתייצבו בצד הנכון של ההיסטוריה.
58 שנה אחרי מותו של קינג עוברת ארצות-הברית עוד תקופה מתוחה וסוערת, רק שהפעם אין כמעט זמר מוביל שמוכן להתבטא בצורה שאפילו מתקרבת למה שאמרו כוכבי שנות ה-60. אלה שכן מדברים הם בעיקר זמרים מבוגרים, ששום דבר כבר לא יכול לאיים עליהם. ברוס ספרינגסטין, למשל, מעביר בכל הופעה ביקורת חריפה על מה שמתחולל באמריקה, וכמוהו ניל יאנג ואחרים.
הכוכבת העכשווית היחידה שלא פוחדת, היא בילי אייליש. הזמרת בת ה-24 קיבלה בסוף השבוע פרס על שם מרטין לותר קינג בזכות מאבקה למען צדק סביבתי, ונשאה נאום חריף בטקס באטלנטה. "אנחנו רואים את השכנים שלנו נחטפים", אמרה. "מפגינים מותקפים ונרצחים. זכויות האזרח שלנו נשללות. משאבים למען המאבק במשבר האקלים מבוטלים. גישה למזון ולשירותי בריאות נעשית דבר שרק עשירים יכולים להשיג. אנחנו כבר לא מרגישים בטוחים בבתים או ברחובות שלנו".
זמרות פופולריות כמו סברינה קרפנטר, אריאנה גרנדה ואוליביה רודריגו אומרות פה ושם משהו, אבל רק כשזה מגיע ממש אליהן. כשממשל טראמפ השתמש בשיר "Juno" של קרפנטר בווידיאו רשמי שמציג פשיטות של סוכני הגירה, הגיבה הזמרת: "הווידיאו מרושע ומגעיל. אל תערבו אותי או את המוזיקה שלי כדי להרוויח מהאג'נדה הלא-הומנית שלכם".
אבל אלה מקרים יוצאי דופן. טיילור סוויפט, למשל, שטראמפ משום מה מתעב, לא אומרת כלום. אייליש, לעומתה, מתבטאת באופן עקבי, וכך גם באד באני, שיופיע בחודש הבא במחצית הסופרבול. גם הוא וגם אייליש לא משלמים בינתיים שום מחיר. אם כבר, הקריירה שלהם רק פורחת עוד יותר.
