אין כמעט טקס או נאום שלא מסתיים בציטוט משיר של נעם חורב. מילותיו של המשורר האהוב שגורות בפי כל, הוא מאובזר בחצי מיליון עוקבים ברשתות והשכיל לייצר שירה מודרנית ("כיף לדעת שבספריות מדפדפים בספרים שלי") כחלק מהקנון הישראלי. אחרי מופע סולו שכבש אולמות, הוא מגביר ווליום עם מופע חדש בשם "נעם חורב לייב", והפעם הוא לא לבד על הבמה. "אני עם להקה, נגנים וזמרים שמבצעים את הלהיטים שלי", מספר חורב, ומוסיף שההופעה הייחודית משלבת בין קטעים מספריו האהובים לבין עיבודים חדשים לשירים שכתב לריטה, שירי מימון, רמי קלינשטיין, משה פרץ, עדן בן זקן, עומר אדם, עידן רייכל, עברי לידר ועוד ועוד. המופע יעלה ב-12 בפברואר במוזיאון תל אביב, ב-19.2 בהיכל התרבות גן שמואל וב-25.2 בהיכל התרבות איירפורט סיטי.
לחורב לא חסרים סיפורים לספר על הבמה. למשל על הרגע שבו התבשר שיהפוך לאב. זה היה כשהקריא שיר בטקס גילוי מצבה של מאי נעים ז"ל שנרצחה בנובה, ומשפחתה חרטה שורה משיר שלו על קברה ("תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות"). חורב, שהיה בתהליך פונדקאות עם בן זוגו חיים, התבשר אז על ההיריון. "באותו רגע הרגשתי כל כך סימבולי על החיים במדינה, שהכל קשור בכל. החיים והמוות, התקווה והייאוש".
והוא מספר גם על בן זוגו, רב-סרן בתותחנים, שנמצא חודשים ארוכים במילואים. "בן זוגי חוזר הביתה מהמלחמה, עייף ושפוף, עדיין עם המדים והדרגות, לוקח את הילדה להחליף לה, שם אותה על הכתף. מהצד ראיתי איך ברגע הוא נמס מהילדה, איך כל העול והתלאות, כל האבק מהמלחמה, נשרו מעליו".
לאילו משוררים מתחבר חורב המשורר?
"גדלתי על פזמונאים כמו אהוד מנור, צרויה להב, יענקל'ה רוטבליט, יורם טהרלב, ולאה גולדברג ועמיחי בשירה הכתובה. בילדותי בעפולה, עוד בגיל 12, זה המקום שהייתי בורח אליו, כמו מפלט או מקלט. החדר שלי היה מפוצץ בספרי שירה, קלסרים, מרקרים, הייתי כותב ומסמן שורות". לפני שלושה חודשים יצא ספרו השלישי, "חוטים שקופים". "הוא נכתב בשנתיים של המלחמה, מעין נחמה על שעות עם הרבה כאב, כשאני מוצא את עצמי מפרק מציאות ומרכיב אותה מחדש. למשל, 'בחוץ מתנגן לו שיר הרס, בפנים אני שר לך שיר ערש', על הפער בין המלחמה האכזרית שבחוץ לגידול ילדה קטנה בבית".
ואי-אפשר בלי מילה על המצב במדינה.
"המון דברים קורים פה, לא בקטע טוב. לי הכי כואב רמות הקרע והשסע בינינו, שמתחילים בדברים הכי קטנים. עזבי אותי מכנסת, ממשלה, מוסדות שלטון. רק היחס בין אדם לחברו ברחוב, במעלית. אני משתדל לחנך את הילדה שלי להיות בן אדם מול זה שמולך. מתעקש להעניק לה סל ערכים. אבל בסוף מה? קחי אותי, נשוי לגבר שהביאו יחד ילדה שאנשים מרחוק רואים בזה אולי בעיה. אבל כשנתקלים בנו ברחוב, מאושרים עם הילדה שלנו, הכל מתפוגג. כל הכותרות מתמוססות. זוללים את הילדה, מחבקים ומנשקים אותה".
אז מה הפתרון?
"לא חושב שלמישהו יש. אני לא פוליטיקאי, אבל הכל מתחיל ונגמר בלהכיל דעות מנוגדות. ברגע שנבין שיש קשת של דעות ומגוון אורחות חיים, מהמקום האישי הקטן הזה, נוכל להגיע לשינוי. אני מאמין שרוב האנשים מתונים, רוצים לחיות בשקט, לדאוג לעתיד טוב יותר לילדים שלהם".
