ביוגרפיות של אמנים שמנסות לקשור בין אירועים בחייהם ליצירותיהם יש למכביר. אך השם "וויליאם שייקספיר", או אפילו "וויליאם", לא נאמר בסרט "המנט" עד לחלקו הממש אחרון, והוא מוצג כמחזאי ומורה חסר שם. זה לא סתם גימיק. למעשה "המנט" — שזכה בשבוע שעבר בפרס גלובוס הזהב לדרמה והוא מהמתמודדים המובילים לפרסי האוסקר שיוכרזו היום — הוא יותר ביוגרפיה על אשתו של שייקספיר, אגנס (השחקנית האירית האדירה ג'סי באקלי, שגם זכתה בגלובוס הזהב), אם כי גם זה תיאור מצמצם שלו.
"המנט" בוים על ידי קלואי ז'או, הבמאית הסינית שהיגרה לארה"ב וכבר זכתה באוסקר בשנת הקורונה על הסרט הלירי ויוצא הדופן שלה "ארץ נוודים". את הנוכחי הפיק (הפתעה) הבמאי השונה ממנה בעולם, לכאורה, סטיבן ספילברג, אבל הרגישות שלה נשארה על כנה. בין אם היא עוסקת בהומלסית שנעה בכבישי ארה"ב או באשתו של שייקספיר בכפרי אנגליה של המאה ה-16, נקודת המבט שלה דומה: היא מתבוננת על אדם בתוך הטבע או הסביבה שלו. בשוטים הראשונים של "המנט" נראית אגנס לבושה שמלה אדומה, היחידה שהייתה לה, בתוך היער האנגלי הירוק, כמו פרח בטבע. יש ביער גם בור שחור, המוות האורב תמיד.
זה הופך את "המנט" לרוב אורכו לסרט מאוד אוניברסלי — למרות שברור לכל צופה עם שתי עיניים שבעלה של הגיבורה הוא במקרה המחזאי הגדול בכל הזמנים (פול מסקל). הוא עוסק באהבה, הורות, שכול, בדידות, רגשות עליונות ונחיתות. אחד הדברים היפים שרק נרמזים בסרט, הוא שאגנס כלל לא ידעה לקרוא, והייתה לה זווית מצומצמת אך אינטואיטיבית מאוד לגבי הגאונות של בן זוגה.
ואז, בחלקו האחרון, הסרט עובר פאזה. סופו עוסק ביצירת "המלט", משחזר את הבכורה שלו בלונדון, ובעזרת שילוב מושלם בין קולנוע לתיאטרון, מצליח להעביר מאוד יפה איך יצירת אמנות יכולה לגעת בכולם, גם באנשים שלא יודעים דבר על שייקספיר או מחזאות. סיומו המאוד מרגש של הסרט כבר קנה לו מעריצים בחו"ל, והוא דוגמה נהדרת לאמירה המפורסמת של המורה לתסריטאות רוברט מקי: "המם אותם בסוף". לפעמים, זה כל מה שצריך. הייתי אמור להיות מאוד חשדן נגד "המנט", סרט שבכל זאת אמור ליפול במלכודות של "קולנוע מכובד לתקופת האוסקרים". בזכות המגע העדין, והסוף החד-פעמי, נכבשתי.
ציון: 4 כוכבים
