אנחנו אומה בהמתנה. תהיה התקפה על איראן? לא תהיה? פעם אחר פעם אנחנו ממתינים למוצא פיו של נשיא ארצות-הברית. הוא נואם ונואם, בעיקר על עצמו ועל הישגיו השמימיים, ופה ושם טורח לזרוק משפט סתום על איראן, שזוכה לתילי תילים של פרשנויות. למה הוא התכוון? מה הוא אמר? כדאי רק להזכיר שמילה שלו, איך לומר, היא לא ממש מילה.
טראמפ כבר הבטיח גיהינום לעזה, והשבוע, בוועידת דאבוס, הוא הבטיח שוב משהו דומה (אם חמאס לא יסכים להתפרק מנשקו They’ll be blown away very quickly), וזה נגמר עם שדרוג אזורי של ציר האחים המוסלמים - טורקיה וקטאר, עם חמאס שמחזק את השליטה בכמעט 50 אחוז משטח הרצועה, ועם הסכם שכולל סעיף של הכרה במדינה פלסטינית, שנכפה על נתניהו.
1 צפייה בגלריה
טראמפ, דאבוס, השבוע. נואם ונואם, בעיקר על עצמו, וכל משפט סתום על איראן זוכה לתילי תלים של פרשנויות | צילום: רויטרס, Jonathan Ernst
(Jonathan Ernst, REUTERS)
פירוז הרצועה אמנם מופיע בהסכם, אבל יש סיכוי גדול יותר שתקום מדינה פלסטינית לפני שהרצועה תפורז. זה לא מפריע לפוליטיקאים שלנו להמשיך בהצהרות רהב על פירוק חמאס. למה, ישראל כבר פירקה את יהודה ושומרון מנשק עוין? כבר השתלטה על 400 אלף כלי נשק שמוחזקים באופן לא חוקי בחברה הערבית? הרי מבצע ביישוב אחד, תראבין, עם מצעדים מצולמים של השר וקצינים בכירים, הסתכם בתפיסת כלי נשק ספורים. אז דווקא ברצועה תפרק ישראל את חמאס עד הקלצ'ניקוב האחרון?
אבל לא הכל נורא. וגם חצי מילה של טראמפ היא משהו. נכון שחמאס מחזיק בקרוב ל-50 אחוז מהרצועה, אבל זה לא חמאס של 7 באוקטובר. זה חמאס מוחלש, עם רקטות בודדות, עם סגר הרבה יותר יעיל. נגמר עידן ההברחות. אמנם אין ניצחון מוחלט. אבל האיום הרבה יותר קטן. כך שהאתגר האמיתי היה ונותר המשטר בטהרן. זה המשטר שגם כשאין לו חשמל ומים לאזרחים, יש לו תקציב בלתי מוגבל לתעשיית המוות ולמימון שלוחות הסרטן באזור. ולכן, כדי להכות את חמאס, את חיזבאללה, את המיליציות השיעיות בעיראק ואת החות'ים - צריך לכרות את ראש הנחש. אין צורך להיות רמס"ד לשעבר כדי להניח שמשהו מתבשל. למשל, שיחות עם גורמי שלטון באיראן, שארה"ב מציעה להם לתמוך בעם ולא במשטר, בתקווה שהתקפה, אם תהיה, תסתיים בהפיכה.
סילוק משטר הוא לא עניין פשוט. צריך רק לקוות, להתפלל, שזה יקרה. לטובת האיראנים. לטובת ארה"ב. לטובת ישראל. לטובת האזור כולו.
הסתתה אומנותה
שנאה בנויה על שקרים. והשיטה של פעם היא השיטה של היום. הופכים את היהודים, או את מדינת היהודים, למפלצת ששולטת בעולם, מפיצים קונספירציות הזויות, והתוצאה ידועה מראש. בעבר הרחוק זה היה הימין האנטישמי. בעשור האחרון זה בעיקר השמאל הסהרורי. ובשנה האחרונה, יותר ויותר, אלה גם אנשי הימין האמריקאי – טאקר קרלסון, מגין קלי, ניק פואנטס, והמטורללת ביותר, קנדיס אוונס. הם סוחפים אחריהם מיליונים ממצביעי המפלגה הרפובליקנית.
דא עקא, שקשה להתעלם מהעובדה שלאוונס יש תאומה בישראל. קוראים לה טלי גוטליב. לא הצלחנו לשמוע ממנה אף רעיון פורץ דרך, אבל היא מפיצה הרבה מאוד ארס. "7 באוקטובר", אמרה השבוע גוטליב, "זה מרד ומרי שנעשה על הראש של ראש הממשלה בחסות צמרת הצבא וצמרת שב"כ". זה שודר בכאן 11, רשת ב', ביומן הערב. זו לא פעם ראשונה שגוטליב מפיצה את תיאוריות הקונספירציה ההזויות שלה, כולל טענות על "בגידה". אבל זה העניין. בדיוק כמו אוונס, היא מסוגלת לבטא את הטענות ההזויות ביותר בביטחון העצמי הגדול ביותר. ובדיוק כמו אוונס, כשחוזרים שוב ושוב על "היהודים, היהודים, היהודים", או על "מרי ומרד של צמרת הצבא והשב"כ" ו"בגידה", אז יש גם גדודי מאמינים. מיליונים בארה"ב. עשרות או מאות אלפים בישראל.
לשקר יש רגליים. הן של גוטליב. צריך לשמור על חופש הביטוי. אבל נדמה שיש צורך למצוא דרך לסתום את הפה למפיצי הרעל. משום שאנחנו יודעים שהסתה במערכה הראשונה היא שנאה במערכה השנייה. אין שום צורך להמתין לפעולה האלימה במערכה השלישית.
הצל של בצלם
יהודים בכלל, ומישראל בפרט, הם הנשק היעיל ביותר במאבק נגד ישראל – מאבק שמתחזה לאנטי-ציוני כדי להסוות את המהות האנטישמית. לא, אין צורך לומר שוב ושוב "אני שולל את זכות היהודים להגדרה עצמית". זה מספיק לתמוך ב"זכות השיבה" או לחזור על תעמולת ה"אפרטהייד" וה"ג'נוסייד".
ולא שישראל פטורה מביקורת. רחוק מכך. מותר לבקר. צריך לבקר. זו הדמוקרטיה. גם גופים שעוסקים בזכויות אדם של פלסטינים ואפילו של ערבים ישראלים – הם חלק מהדמוקרטיה. אבל משהו קרה לחלק מהגופים הללו. הם עברו, מי יותר ומי פחות, מביקורת על פגיעה בזכויות אדם או חשיפה של חריגות, ואפילו פשעי מלחמה, לשיתוף פעולה עם גורמים ששוללים את זכות הקיום של ישראל ו/או משמשים כשופרות של תעמולת חמאס.
השבוע התראיינה יולי נובק, מנכ"ל "בצלם", ולשעבר מנכ"ל "שוברים שתיקה", לסימון צימרמן בערוץ "Zeteo" שהקים מהדי חסן, בריטי-אמריקאי, מהדוברים הארסיים נגד ישראל. נובק, יהודייה, ישראלית, שירתה בצה"ל, כדי להפיץ את תעמולת הזוועה. צימרמן, יהודייה בעצמה, התפרסמה גם היא בגלל העוינות שלה לישראל. אפילו ברני סנדרס הבין שהוא חייב לסלק אותה מהקמפיין שלו. היו לו גבולות. לנובק אין. היא הלכה לצימרמן כדי לספר שישראל הפכה "לגמרי ג'נוסיידית" חודשים ספורים אחרי שרמזה במאמר ל"גרדיאן" שהישראלים הפכו לנאצים. בעקבות ביקור שלה בדרום-אפריקה, היא גם "גילתה" שישראל כולה היא "מדינת אפרטהייד".
צריך להיות עם מטענים אדירים של שנאה כדי להפיץ את ההבלים הללו. וכי בדרום-אפריקה היה יו"ר בנק מוביל שחור? וכי בדרום-אפריקה היה שופט שחור שעמד בראש הרכב ששלח את הנשיא הלבן לשבע שנים בכלא? וכי בדרום-אפריקה הייתה רקטור שחורה באוניברסיטה מובילה? וכי בדרום-אפריקה אחוז הסטודנטים השחורים באוניברסיטאות התקרב בצעדי ענק לאחוזם באוכלוסייה?
אין גבול. פשוט אין. תנועה שמצהירה שהמטרה שלה היא השמדת יהודים ביצעה טבח זוועתי. אבל הטרלול האנטישמי הצליח להפוך את הקערה. ישראל, שנלחמת נגד האיסלאמו-נאצים, הפכה למדינה הנאצית. אפילו לגילה אלמגור זה היה יותר מדי, והיא פרשה בזעם מ"בצלם".
הצירוף "זכויות אדם" הפך למושג נרדף לשנאת ישראל. זה לא קרה כמובן רק בגלל נובק. אבל זה קרה בגלל גופים ופעילים מהסוג שלה. כך לא מקדמים זכויות אדם. כך גורמים למיאוס קולקטיבי מהרעיון החשוב הזה.
