מה שמתרחש במסדרונות של בית המחוקקים שלנו בנוגע לוועדת החקירה ל-7 באוקטובר, הופך את הקריאה של הספר שכתבה שושן הרן "שבויה במשימה" לזעזוע, לסוג של קבס. הרן נחטפה על ידי מרצחי חמאס והובלה יחד עם בתה, נכדיה, בהם פעוטה בת שלוש, גיסתה ובתה של הגיסה לעזה. הידיעה המרה על רצח בעלה אבשלום, אחותה, בעלה והמטפל שלו, כמו גם עוד מאה מאנשי בארי, נתגלתה לה רק אחרי שובה לארץ.
הספר של הרן הוא, בעיני, כתב אישום נגד הנהגת המדינה. לא פחות. לא הייתי מסוגל להניח את הספר מידיי וסיימתי אותו בהינף אחד, לפנות בוקר. ואחרי שסיימתי, לרגע הגעתי להכרה שלמעשה אין סיבה להקים ועדה כזאת או אחרת. תקראו את הספר הזה: מי שהחזיק בהגה של הספינה והבטיח לאזרחים "תחושה של ביטחון" נכשל ביום פקודה. הוא גרם לאסון. הוא אשם. או כפי שכותבת הרן: "הפקרה, בגידה, חוסר אונים, פוגרום, כבשו אותנו, התעללו בנו, חטפו, רצחו, אנסו ואין מגן ואין מושיע. מדינה, איפה את, עולם, איפה אתה?"
הספר מתייחד בכך שהוא לא רק עוד עדות של פדויי שבי, אלא מספק התבוננות רחבה ועמוקה כמעט בכל היבט. היא מספרת שאחד השובים "מוחמד הבן", היא כותבת, ניחן באינטלגנציה רגשית עמוקה. הוא אמר לה, אחרי שהעזה לשאול אותו על מעשי הרצח בבארי במענה: " We are the same ". לשון אחר: "אנחנו, השובים, בדיוק כמו הרוצחים. כל אחד מאיתנו עושה את התפקיד שלו". איום ונורא.
מדפי הספר עולה כמובן הדילמה שאיתה לא התמודדה הממשלה שניהלה את המלחמה: האם פדיון שבויים היה מתחייב לפני הניצחון. היום אנחנו יודעים שהיה אפשר בשלב המוקדם ביותר מתחילת המלחמה ליזום את השחרור של כל החטופים – כולם תמורת כולם, לשלם את המחיר שממילא שילמנו בסופו של דבר, כשעדיין חמאס שולט ברצועה.
לא תישאר עין יבשה כשתקראו על הרגעים שאחרי שחרורה מהשבי. היא התוודעה לידיעה שאהוב נפשה, בעלה אבשל, נרצח באותו היום: "אני מבינה אך עדיין לא קולטת", היא כותבת "אינני מסוגלת להתמודד עם האובדן. רק דבר אחד אני יודעת, כבר באותם רגעים איומים. מעכשיו והלאה אני צריכה להיות חזקה בשביל ילדינו, בשביל הנכדים". אין ספק: שושן הרן היא היתד, היא התורן, היא האור של המשפחה המופלאה הזאת. כמו שהיא שרדה את התופת של השבי, היא תצעד והפעם לא לבד במישור החיים.
הרשו לי משהו אישי: עמיתנו בעיתון, עורך "המוסף לשבת" אביב הברון, שהמחברת קוראת לו "אחי הקטן", אסר מלחמה ללא דקה של פניות מהרגע שנודע לו על הטרגדיה של משפחתו ונלחם בכל כוחו ונפשו למענם. בשעתו כתבתי לו שאם הייתי נקלע למצוקה גם אני הייתי בוחר בו כמי שיסייע לי. אין כמוהו.
