פרשת תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל והרב יאשיהו פינטו נועדה לפרנס סדרות, סרטים וספרים מרגע לידתה, לפני יותר מעשור: חוקר המשטרה המתוחכם והמתוסבך, הרב הכריזמטי והמחובר, הקשר הקרוב והבעייתי בין השניים שהפך לתיק שוחד חמור והסוף הנורא והכה סימבולי, בצורת התאבדותו של ברכה עם כדור בתוך הלב. במשפט אחד: טרגדיה ישראלית ביותר מדי מערכות.
אלא שסדרה כמו "החוקר והרב", שמתיימרת לצלול לנבכי האירוע, משתייכת לסוג נפוץ להכאיב של יצירות דוקו הנשענות בכבדות על הפוטנציאל הדרמטי והזיכרון הציבורי הקצר, אך אין להן מה להציע מעבר: לא גילויים חדשים, לא מרואיינים הישגיים, לא תחקיר אולטימטיבי, לא תצוגת משחק (במקרה זה בשחזור החקירות) וגם לא אמירה חברתית-תרבותית מהדהדת. בהודעה לעיתונות דובר על "השאלות שנותרו ללא מענה" בפרשה. למרבה הצער, כך הן נשארות גם לאחר שלושה פרקים.
לדוגמה, ניכר שהיוצרים לוי זיני ויואב לשם קיבלו כפשוטו את עצם קיומם של היחסים הקרובים להתמיה בין חוקר בכיר לרב מעורבב, למרות שגם ברכה וגם המפקדים שלו ידעו מצוין שהחצר של הרב פינטו לא מורכבת מצדיקים בלבד. הניסיון להחליק את זה בהסברים סוציולוגיים למיניהם, על המסורת הענפה של רבנים נערצים וחסידים במצוקה, לא משכנע בשל מעמדו הייחודי של ברכה: חוקר מעולה ומי שמייצג בגופו ממש את המאבק בשחיתות, כלומר אחד שאמור לברוח קילומטרים מתופעות כמו הרב פינטו, ולחפש סיוע רוחני במקומות פחות חשודים. אם אפילו הוא לא הבין את זה – או טעה לחשוב שאפשר גם וגם – אז אלה שמעליו היו אמורים להבהיר לו.
מאידך, גם הטענות שכן עולות בסדרה נגד התנהלות מערכת האכיפה נותרות שטוחות ובלתי מפוענחות, מהקושיות סביב עסקת הטיעון הנדיבה שניתנה לרב שניסה לשחד תת-ניצב ב-200 אלף דולר דרך התחושה של ברכה שננטש לאנחות מול מכונת רעל משומנת ועד העובדה שלא הוקמה שום ועדת בדיקה לאחר התאבדותו, כאילו שאסון כזה קורה כל יום. שני מרואיינים בולטים בהקשר הזה, משה לדור (שהיה פרקליט המדינה) ויואב סגלוביץ' (שהיה ראש אגף החקירות), כבר סיפקו סחורה עדיפה עוד בכתבה של "המקור" מ-2015. גם דמותו של ברכה נחשפה באופן יותר אינטימי באמצעות משפחתו, בסרט "חיים בצל הפחד" מ-2016.
מכאן נשארים עם המטען ש"החוקר והרב" לא יכולה לנטרל: הסיפור עצמו, והיותו מעשייה עצובה מאוד, עם מוסר השכל עוצמתי והשלכות רלוונטיות במדינה שבה אדמו"רים הם מוצר צריכה בסיסי הן עבור השר והן עבור הנהג שלו. כל שאר החורים יצטרכו להמתין לפרויקט הבא שינסה לסתום אותם.
בקטנה
אהוד ברק נשאל על ידי עודד בן עמי בחדשות 12 על פרסום של עמית סגל. בתשובתו קבע ברק שסגל הוא "שופר של נתניהו". לרוב, כשמרואיין מנצל את הבמה כדי לתקוף כתב בכיר של האכסניה, נהוג לכל הפחות להעמיד אותו במקום. כך עשו לאחרונה, למשל, עמליה דואק ועופר חדד, לאחר שהשרה עידית סילמן השתלחה בגיא פלג. לעומת זאת, בן עמי הסביר לברק ש"אנחנו משלמים לעמית סגל בחברת החדשות כדי שיביא לכאן את הסיפורים והנה, זה מה שהוא עשה". אין ספק, ככה מגינים על קולגה: שופר-שופר, אבל נכון שהוא תוקע נורא יפה?
