במדינת ישראל מתקיימות זו לצד זו שתי תפיסות הפוכות לחלוטין. מצד אחד, המדינה מעודדת ילודה בהיקפים חריגים ביחס למערב: סל בדיקות רחב וממומן, טיפולי פוריות מסובסדים ולידה בתנאים טובים – ללא עלות. בזמן שמדינות אחרות נאבקות בירידה בילודה, בישראל ילדים הם שמחה לאומית, והמדינה משקיעה הרבה כדי שיגיעו לעולם. מצד שני, מהרגע שילד נולד, הוא כבר לא כל כך מעניין. מפה והלאה – תסתדרי לבד.
האסון הנורא בירושלים, שבו מצאו את מותם שני תינוקות ו-40 נוספים פונו לקבלת טיפול רפואי, אינו “תקלה נקודתית”. נכון, האחריות הישירה מוטלת על מי שהתרשל, אבל מי שמסתפק בכך מפספס את התמונה הגדולה. הטרגדיה הזו היא סימפטום של קריסה רחבה בהרבה של מערך הטיפול בגיל הרך בישראל.
המערכת שאמורה לשמור על התינוקות שלנו פשוט לא מתפקדת. יש מחסור חמור במסגרות – ציבוריות ופרטיות כאחד. הפיקוח כמעט שאינו קיים, למרות חוק שנחקק בדיוק בגלל מקרי התעללות והזנחה. חסר כוח אדם, אין הכשרות מספקות, והמדינה אפילו לא יודעת איפה חלק מהתינוקות נמצאים. למרות שבצעד נכון הממשלה הקודמת העבירה את האחריות על מעונות היום ממשרד העבודה למשרד החינוך, הממשלה הנוכחית קיצצה דרמטית את התקציבים שיועדו לפיקוח. ההערכות מדברות על כ-100 אלף תינוקות שלא ברור באיזו מסגרת הם נמצאים ומה טיבה, ועל מחסור של כ-3,000 נשות צוות כדי לעמוד אפילו בתקן הקיים.
*
כל אמא יודעת שברגע שהיא מגלה שהיא בהיריון, עליה לשריין מסגרת לעובר שטרם נולד. ילדים נתפסים כבעיה של אמהות, ואמהות הרי לא מעניינות. זה לא מתוך רוע, זה פשוט "רחוק מהעין רחוק מהלב". למרות שעדיין ברוב מוחלט של הבתים המטפלים המרכזיים בילדים הן האמהות ולא האבות, מי שמקבלים את ההחלטות הנוגעות לגיל הרך הם גברים, לרוב כאלו שהיו אבות לפעוטות לפני עשרות שנים. מספיק להסתכל על שולחן הממשלה, על בכירי משרדי הממשלה ועל הרשויות הגדולות בישראל, ולראות מי חסרות שם.
העוול המגדרי של הגיל הרך פועל בכמה מעגלים במקביל: גם בקרב האמהות וגם בקרב המטפלות. "נשים לפעמים נדרשות לשלם לגן או למטפלת את מחיר המשכורת שלהן", מסבירה יערה מן, חוקרת תחום הגיל הרך בקרן ברל כצנלסון, "אנחנו יכולות לראות שבכל פעם שמסגרות החינוך נסגרות, הראשונות לשלם את המחיר הן האמהות. בקורונה הסגרים הקריסו את הקריירות של הנשים, במלחמה הנשים הן אלו שאיבדו פרנסה בשביל להישאר עם הילדים.
"העיוות המגדרי לא נעצר רק בקרב מי שהכי זקוקות לשירות הזה – אלא גם מי שנותנות אותו. רוב מוחלט של המטפלות בגיל הרך הן נשים, וב'מקצוע צווארון ורוד' השכר נמוך מאוד והתנאים קשים".
גם מי שכן מצליח למצוא מסגרת מגלה עד כמה הסטנדרט רחוק מההמלצות המקצועיות. ועדת רוזנטל, ועדה ציבורית שהתכנסה כבר ב-2009, המליצה על מטפלת אחת לשלושה תינוקות עד גיל 15 חודשים, ומטפלת אחת לחמישה עד גיל שנתיים. בפועל? בתינוקיות היחס הרשמי הוא מטפלת אחת לשישה תינוקות, ובקרב הפעוטות אחת לתשעה. פי שניים מההמלצה – וגם על היחס הזה קשה מאוד לשמור. מנהלות המעונות מדווחות על מחסור בכוח אדם לפחות פעמיים בשבוע.
גם בכל הנוגע לצפיפות, המעונות המפוקחים נמצאים הרחק מהמלצות הוועדה. בעוד שעל פי ההמלצה בתינוקייה צריכים להיות שישה עד שמונה תינוקות, על פי התקן הנוכחי מותר שיהיו 20 תינוקות. הפער הזה ממשיך גם בקבוצת הפעוטות.
*
כמו במשק כנפי פרפר, כל הסוגיות המרכזיות בישראל קשורות זו לזו. ישראל משקיעה בילדי הגיל הרך פחות מכל מדינות ה-OECD, וחלק מהותי מכך קשור גם לאוטונומיה החרדית. מחקרים בכל העולם מראים כי ככל שהילד קטן יותר, כך התשואה עבור ההשקעה בו גבוהה יותר. על פי מחקר מקיף שנערך בישראל ב-2016, על כל שקל שיושקע בגילי אפס עד שלוש, תקבל המדינה חזרה חמישה שקלים. החוקרים הציגו כיצד השקעה של 3.3 מיליארד שקל בגילים הללו צפויה להביא רווח וחיסכון של 16 מיליארד שקל שיבואו לידי ביטוי בתוספת שכר, מסים ותוצר, בצד חיסכון בהוצאות על חינוך מיוחד ופשיעה. המחקר הזה הולם את המחקרים המובילים בתחום בכל העולם.
במדינה עם כל כך הרבה ילדים, הגיל הרך אמור להיות היהלום שבכתר. אבל ישראל לא משקיעה בפעוטות כי זו תהיה התאבדות כלכלית מצידה. הגידול הדמוגרפי בחברה הישראלית לא מתחלק באופן שווה על פני כל האוכלוסייה, והשקעה בגיל הרך היא למעשה סבסוד נוסף של הילודה החרדית.
על פי מחקר מקיף שערכה תרצה אטיה במסגרת פורום קהלת, המבוסס על נתוני משרד העבודה והלמ"ס, הפעוטות החרדים מתוקצבים בכ-1,200 שקל - התקצוב הגבוה ביותר לפעוט בקרב החברה הישראלית – כשרובם לא יהפכו לאזרחים יצרנים אם ימשיכו במסלולים חינוכיים שאינם כוללים לימודי ליבה והכנה לשוק העבודה. לשם השוואה, פעוט ערבי זוכה לתקצוב של 1,000 שקל ופעוט יהודי שאינו חרדי – 800 שקל.
במקום להסדיר את החוזה בין החברה החרדית לזו הכללית ולעודד את המסלולים הממלכתיים מגיל אפס ועד בגרות, מדינת ישראל בעצם מחליטה לוותר על הגיל הרך עבור כלל הציבור. ההחלטה הזו גרועה לכולם: לילדים החרדים, החילונים, הדתיים והערבים.
*
תינוקות לא אמורים למות אצל המטפלת, לא אמורים להיות מוכים ומבוזים, לא אמורים להידחס בחדרים קטנים ולא לזכות ליחס ראוי. קריסת המסגרות לגיל הרך זו בעיית תשתית, ולכן הפתרון הוא בהכרח מערכתי ומורכב מאין-ספור החלטות שדורשות תיאום, תכנון ותקציב.
אבל בשביל לבצע שינוי כל כך מהותי צריך שלמישהו זה יהיה דחוף. כל עוד ההמלצות של הוועדות השונות נדחות, התקציבים מקוצצים, והמבנה החברתי בנוי באופן מעוות שלפיו "לא משתלם" להשקיע בתינוקות רכים – כל פתרון יהיה רק פלסטר. שיקום התשתיות הבסיסיות ביותר, שאליהן נדרש כל ילד בישראל, זה לא מותרות. מדובר בדיני נפשות.
