מסתבר שלא רק את האי גרינלנד רוצה דונלד טראמפ לספח לארצו, גם את כיפת ברזל. בנאומו הראשון השבוע בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס אמר נשיא ארה"ב "שישראל (נתניהו) תפסיק להשוויץ עם כיפת הברזל שלה, זו טכנולוגיה שלנו, ייצור שלנו ואמצעים שלנו".
לא. כיפת ברזל שיירטה לראשונה רקטה מרצועת עזה ב-2011 היא מהתחלתה ועד הדגם העכשווי שלה המצאה ישראלית, פיתוח ישראלי, שדרוג ישראלי וייצור קריטי ישראלי. רפאל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה, היא בית הגידול והיצור המוביל של כיפת ברזל; המערכות השלמות מיוצרות בשיתוף חברות ישראליות אמפרסט ואלתא. בשנים האחרונות כיפת ברזל השתכללה עד רמת דיוק הקרובה ל-98%, והיא מיירטת מגוון רחב מאוד של טילים, רקטות ורחפנים. ביצועיה משאירים את הגנרלים מצבאות זרים שמגיעים לצפות בה פעורי פה.
ארה"ב שותפה במימון כיפת ברזל (עד כה השקיעה 5 מיליארד דולר) ובייצור של רכיבים שלה ותורמת ליעילותה, אך זהו מוצר כחול-לבן מקורי מובהק. צבר ההזמנות של רפאל לכלל התוצרים הביטחוניים שלה עולה על 84 מיליארד שקל ועשוי להגיע בעוד שנתיים ל-100 מיליארד שקל. "לו הונפקה רפאל בבורסה", אומר מומחה זר לתעשיות ביטחוניות, "היה שוויה מגיע למאות מיליארדי שקלים, בין היתר בזכות הגאוניות חסרת התקדים של כיפת ברזל והמצאות ישראליות נוספות".
מה המניע לניכוס הפתאומי של כיפת ברזל לאמריקה על ידי טראמפ? מתחילת כהונתו השנייה מכריז הנשיא על מיזם שאפתני, "כיפת זהב", שאמור לספק הגנה מתקדמת לשמי ארה"ב מפני טילים בטווחים שונים. המיזם יצטרך להתבסס, עקרונית, גם על השיטות של כיפת ברזל, משום שאין אמצעי הגנה אווירית אחר המשתווה לה. אבל טראמפ רואה לנגד עיניו רק את גדולתה של ארצו ואינו מוכן לחלוק, חלילה, עם ישראל את ההצלחה העתידה של "כיפת זהב". הוא מנסה לכן לתקן את ההיסטוריה הטכנולוגית-מדעית של כיפת ברזל, כלומר לסלף אותה. כפי שסילף באותו הנאום את תולדות מלחמת העולם השנייה.
בין אם ישראל הרשמית תגיב לטיעון המופרך של טראמפ או תעדיף לעבור עליו בשתיקה, האמת ידועה לכל, מהמטכ"ל האמריקאי ועד חיל הטילים האיראני.
אל תשליכיני לעת זקנה
לאחרונה יצאה לאור הסקירה הדו-שנתית של OECD על הסדרי הפנסיה במדינות החברות בארגון – "מבט על הפנסיות". ישראל חריגה בכמעט כל ההשוואות החשובות. נסתכל תחילה על הדמוגרפיה. שיעורי הפריון – מספר ילדים לאישה – במדינות המפותחות יורד מזה עשורים והוא כבר נמוך בהרבה מהמינימום הדרוש כדי לשמור על גודל האוכלוסייה הקיימת, 2.1 ילדים לאישה. הממוצע במדינות הארגון הוא 1.46. רק במדינה אחת, בישראל, שיעור הפריון מספיק כדי להבטיח את גידול האוכלוסייה, 2.78 ילדים לאישה, וצפוי להישאר גבוה גם בעוד 20 שנה. ברוב מדינות OECD האוכלוסייה בגיל העבודה חזויה לקטון בשיעור חד במיוחד. במדינה אחת היא חזויה דווקא לגדול ב-70%: ישראל.
לייחוד הדמוגרפי-כלכלי מצטרף הייחוד הפנסיוני. עוד בשנות כהונתו של שר האוצר המנוח אברהם בייגה שוחט התחיל המהפך בהסדר הפנסיה בארץ. שלב אחר שלב, שר אחר שר, רוב רובה של המערכת הפנסיונית הופרט. המדינה שיחררה את עצמה מהדאגה לתשלום גמלאות הוגנות לכלל פנסיונרים וגלגלה אותה על כתפי העובד, שכיר ועצמאי. כיום ישראל נמנית על חבורה מצומצמת מאוד של מדינות בהן קיימים שלושה רבדים של חיסכון פנסיוני: רובד בסיסי של ביטוח לאומי, רובד משלים של חיסכון חובה לפנסיה תעסוקתית ורובד שלישי של חיסכון פנסיוני מרצון. את השריד האחרון של מעורבות ממשלתית בהסדרי הפנסיה התעסוקתית חיסל האוצר באוקטובר 2022, כשביטל את ההנפקה של איגרות חוב ממשלתיות מיוחדות המיועדות לקרנות פנסיה ונושאות ריבית שנתית צמודה של 4.9%, והמיר אותן בהתחייבות של החשב הכללי להבטחת תשואת מינימום צמודת מדד של 5% בשנה ל-30% מהשקעותיהן בשוק ההון.
עד כה ההבטחה לא עלתה לאוצר אגורה שחוקה כי הקרנות השיגו תשואה שנתית גבוהה בהרבה. ישראל עטיה, מומחה להסדרי פנסיה ומנכ"ל המרכז לתכנון פיננסי: "הניהול של קרנות אלו מוצלח מאוד, הן עשו תשואה מצטברת של 44% במשך שלוש השנים האחרונות ולא היו זקוקות להגנת האוצר". חריג ישראלי נוסף, לפי עטיה: דמי הניהול הגבוהים שגובים המוסדות הפיננסיים המנהלים את קרנות הפנסיה. זהו, לדבריו, "מכרה זהב עבורם. יש להם די והותר רווחים כדי להפחית את דמי הניהול".
כדי לבחון את מצבו היחסי של פנסיונר ישראלי צריך לכן לחבר את הכנסותיו מכל המקורות ולהשוות עם הכנסותיו מעבודה טרם הפרישה. כך מחשבים את "יחס החלופה" בין השכר לפנסיה. במערך הפנסיוני הישראלי בולט יחס תחלופה מאוד נמוך של קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי: הקצבה הממוצעת שווה ל-9% מהשכר הממוצע לעומת 43% במדינות OECD. מצבו של הגימלאי הישראלי משתפר כשמוסיפים לחישוב את פנסיית החובה; יחס התחלופה עולה ל-40%, עדיין פחות מהממוצע של המדיניות החברות בארגון (50%). רק כאשר לוקחים בחשבון גם את ההכנסות של הגימלאים מחיסכון פנסיוני מרצון - מקופות גמל וקרנות פרטיות המשקיעות בשוק ההון - משתווה שיעור הפנסיה היחסי בארץ לממוצע המדינות המפותחות.
לפי הנתונים של רשות שוק ההון והחיסכון באוצר, המקבילים לנתוני בנק ישראל, קרנות הפנסיה וקופות גמל לפנסיה צברו עד לרבע האחרון של 2025 נכסים ב-1.6 טריליון שקל, מזה טריליון שקל בקרנות פנסיה המכונות "חדשות" אף שהן קיימות כבר עשרות שנים. הרגולציה של חיסכון פנסיוני זה מוקפדת למדי אך איננה מגינה על החוסכים והגימלאים מפני תנודות בבורסות, מדגיש עטיה. ובצדק: 12% מנכסי החוסכים לפנסיה מושקעים ישירות במניות, עוד 12% בתעודת סל העוקבות אחר מדדי מניות בבורסות (בעיקר זרות) ועוד קרוב ל-9% בקרנות להשקעה במניות (שוב בעיקר זרות). זו חשיפה מצטברת של 400 מיליארד שקל מכלל החיסכון הפנסיוני לשוקי המניות הישראלים והזרים. חתיכת כסף. אחוזים נוספים מכספי החיסכון הפנסיוני מושקעים באגרות חוב קונצרניות המתאפיינות בתנודתיות רבה. אפילו ירידת שערים מוגבלת בבורסות המערביות המובילות ובבורסה בת"א עלולה למחוק עשרות מיליארדים מהחיסכון הפנסיוני הצבור.
גדול ככל שיהיה, החיסכון הפנסיוני הוא רק מרכיב אחד בסך כל הנכסים הפיננסיים (כסף מזומן, פיקדון וחיסכון) של הציבור הישראלי. שווי השוק של הר הנכסים הזה, לפי נתוני בנק ישראל, חצה בסוף 2025 את המשוכה של 7.3 טריליון שקל, פי 3.3 משווי התוצר המקומי השנתי. גם קצב הצמיחה שלו מסחרר: הוא תפח ב-43% מסוף 2022, תוספת של יותר משני טריליון שקל בשלוש שנים. תוצאה משולבת של שיעור חיסכון אישי גבוה, תשואות גבוהות בשוקי ניירות ערך וגיוסי הייטק. זו כבר לא כרית ביטחון ליום סגריר, זו שמיכת ביטחון פיננסי רב-שכבתית יוצאת דופן. היא מתדלקת את הגידול המהיר בצריכה הפרטית וברמת החיים הפרטית גם בשנות המלחמה.
לא של כולם, מזהיר עטיה: "מקבלי שכר גבוה בענפי משק מתקדמים נהנים מכל שלושת המקורות של חיסכון לפרישה – ביטוח לאומי, חיסכון חובה וחיסכון מרצון, בתוספת מיסוי מיוחד מופחת. לעומתם, לעובדים בשכר נמוך המחליפים תכופות מקומות תעסוקה, ולעצמאיים קטנים רבים אין חיסכון פנסיוני מרצון ולעיתים קרובות גם לא חיסכון חובה פנסיוני, רק קצבאות זקנה מביטוח לאומי. במצב של מצוקה הם ממשכנים את דירותיהם הישנות - נוטלים משכנתה הפוכה מעיקה - כדי לשמור על רמת חיים מינימלית. הפערים הללו ילכו ויעמיקו בעתיד. ציבור הגימלאים עלול להתפצל לשני מעמדות נפרדים, עשירים מאוד ועניים מאוד, כאשר הפנסיונרים החלשים מרוכזים בקהילייה החרדית והערבית ובקרב עולים חדשים".
לכך נוסף, לדבריו, פער משמעותי בגיל הפרישה בין נשים לגברים, שלא קיים ב-OECD (מלבד בפולין, הונגריה וטורקיה) ולא מאפשר לנשים עובדות לצבור די חסכונות לגמלה הוגנת. כך הסדרי הפנסיה בארץ משכפלים ומעצימים את אי השוויון הכלכלי במקום לצמצמו.
