1. בורסת ההימורים
בכיר ישראלי הציע השבוע להסתכל על הבורסה במקום להסגיר את הערכות המודיעין: הכל אדום. מחיר הזהב בשיא היסטורי. זה קשור גם לעימות של טראמפ עם אירופה על גרינלנד, אבל לשיטת אותו בכיר, גם לתמחור של התקיפה שבדרך. השווקים משוכנעים שמלחמה עם איראן בוא תבוא, גם בירושלים משוכנעים. הדיון הוא רק על העיתוי. ההבטחות של טראמפ על "עזרה בדרך" היו נמהרות ביחס לעזרה עצמה. אבל דווקא אחרי שההפגנות דוכאו והמומנטום ברחובות טהרן עבר, אפשר לחכות, לעבות כוחות ולחפש הזדמנות מבצעית מהדהדת. לצה"ל יכולות להיות עצות לא רעות בנושא, גם אם הביצוע יהיה אמריקאי.
רק בדיעבד נדע באיזה צד ניצלו טוב יותר את ששת החודשים שחלפו מאז מבצע עם כלביא מהבחינה של בניית בנק מטרות, מערך הגנה וארסנל טילים. בהקשר הזה מעניינת הידיעה ב"הניו יורק טיימס" על כך שנתניהו ביקש מטראמפ לדחות את התקיפה כדי להשלים היערכות.
נתניהו עצמו איים השבוע מעל דוכן הכנסת שאם איראן תתקוף, היא תותקף בעוצמה "שלא הכירה", אבל לא התייחס לאפשרות שישראל תיקח יוזמה משלה. על השרים הוא גזר שתיקה שנשמרת יחסית בקפדנות, כדי למנוע התבטאויות שישדרו מעורבות ישראלית בסוגיה האיראנית. אבל הפרופיל הנמוך קשור גם לענייני פנים בארה"ב: מול האגף הבדלני במפלגה הרפובליקנית, עדיף לא להצטייר כמי שגרר את טראמפ למלחמה עבורנו. גם מול הנשיא עצמו. תג המחיר אחר כך יקר. הדוגמה הבולטת והמסוכנת ביותר היא בעזה.
ישיבת הקבינט בשבוע שעבר נקטעה מוקדם מהמתוכנן כשראש הממשלה יצא לצפות בדברי טראמפ בשידור חי. בעולם ציפו לכותרת גדולה על איראן וקיבלו מריחה. בינתיים השרים פוזרו. הם הספיקו לשמוע מנתניהו סקירה מפורטת ונינוחה על נפלאות הפגישה עם טראמפ בתחילת החודש, אבל שלב השאלות, בניסיון לפוגג את הערפל סביב הסיכומים המעשיים על עזה, לא זכה למענה מפורט בגלל מצוקת הלו"ז. אף אחד מהנוכחים לא דמיין שטורקיה וקטאר יהיו במועצה שתנהל את הרצועה, לכן הנושא אפילו לא עלה. שרים בקבינט מספרים שנתניהו כבר הבטיח להם, בשתי הזדמנויות שונות, שזה לא יקרה. בצאת השבת, כשגם שומרי השבת מתוכם גילו על הרכב מועצת השלום, לא נותר לעשות הרבה מלבד הודעות נזעמות. נתניהו עצמו ניסח הודעה חריגה, אולי חסרת תקדים, על כך שטראמפ פעל שלא בתיאום עם ישראל ביחס להרכב המועצה, ונענה בתדרוך דומה מהבית הלבן. זה מעלה את החשד שלפחות הטענה שלא היה תיאום – מתואמת.
במהות יש כאן נסיגה עמוקה ומדאיגה מהבטחות ליבה של הממשלה, שעוברת בשקט יחסי. בציונות הדתית הטקסטים חריפים, אבל מחשבות פרישה מושמעות בינתיים רק בחדרים הסגורים. יש כאן מלכוד: מכסת האיומים כבר בוזבזה. ובצל התקיפה המתמהמהת באיראן, עזה ממילא מקבלת פחות מדי קשב. ערב עימות עם איראן, נתניהו לא יתעמת עם טראמפ, וסמוטריץ' לא יתעמת עם נתניהו.
2. נותן פוש לגוש
הבחירה של גדי איזנקוט לתת פומבי לתוכנית שלו – איחוד משולש עם בנט ולפיד, ודחייה של ההחלטה מי בראש לערב הבחירות – היא בעצם עדות לכישלון המהלך מאחורי הקלעים. איזנקוט הרי הסביר שעדיף חיבורים של הרגע האחרון כדי לא להישחק מול הקמפיין של נתניהו, אז מה פתאום הוא חושף את התוכניות בלי שיש מועד לבחירות? כך הוא הודף את הלחצים של שני המשודכים האחרים שמחזרים אחריו ומאשימים אותו במריחת זמן. הנה, עכשיו הוא מניח יוזמה משלו.
השאיפה לאיחוד משולש היא לא רעיון חדש של מנהיג "ישר!" אבל עד עכשיו הוא התלבט מה סדר הפעולות – עם מי קודם? גם בנט וגם לפיד רצו להיות הראשונים לחבור, מתוך תפיסה שאיזנקוט יכתיר סופית את מנהיג הגוש, אבל לשניהם לא הייתה כוונה לממש את השלב השני, אז הוא החליט לנסות לכפות אותו במקביל.
איזנקוט נחוש להחליף את ממשלת נתניהו, אבל ספק אם הצעדים הפוליטיים שהוביל קירבו או הרחיקו את המטרה: הראיון שבו רמז לתרחיש של הקמת ממשלת מיעוט בהישענות על הימנעות רע"מ היה מתנת קמפיין אדירה לנתניהו. שוב שיח על מה שמפצל את מצביעי האופוזיציה ואת מנהיגיה במקום לאתגר את הממשלה.
אנשי איזנקוט יטענו שזו דרכו לשדר נחישות ותקווה. שווה להיזכר למה בעצם נדרש הגוש לאותה הישענות. אחת התשובות נעוצה במעשה הפוליטי הקודם של איזנקוט, כשפירק את השותפות עם גנץ באופן ששורף כרגע קולות תחת אחוז החסימה. באופוזיציה יש מי שמצביע על גרף הסקרים שבו הגוש נחלש באופן מובהק כבר ביולי, אחרי פרישת איזנקוט, אבל גם אחרי עם כלביא. זה לא ההסבר היחיד לתנודות של הגוש, אבל שברי המנדטים של גנץ, שמתעקש שלא יפרוש, עשויים להיות בדיוק מה שחסר להם כדי להגיע ל־61 בלי המפלגות הערביות, יעד שכן הושג לפני מספר חודשים בחלק מהסקרים.
אפשר להניח שאותה פרידה גם דחקה את גנץ להכריז שהוא כבר לא חלק מהגוש, אבל הקולות שהוא ויועז הנדל מאבדים מתחת לאחוז החסימה מגיעים ממחוזות הבחירה של החלפת הממשלה. עם מי כחול לבן תוכל להתאחד אחרי קמפיין שיורה לכל הכיוונים? עם לפיד גנץ כבר היה, גם עם איזנקוט, כמובן. ליברמן וגולן, בשני הקצוות של הגוש, לא רלוונטיים עבורו. נשאר בנט. בסקרים הוא עדיין עם קידומת 2 שיכולה לאפשר לו שריונים, לפחות לגנץ ולטרופר. הוא לא ירוויח מזה המון קולות, אבל זה יכול למצב אותו כמי שמתנהג באחריות בגוש ומוודא שאף קול לא אובד תחת אחוז החסימה. גם זה סוג של תרגיל מנהיגות.
3. האוטונומיה הורגת
יללות האמבולנסים מזירת האסון במעון בשכונת רוממה עוד לא נדמו, וכבר יצאו הודעות הפוליטיקאים הראשונות שעושות פוליטיקה על גב המוות הזה. במפלגות החרדיות ניסו לזעוק נגד ביטול הסבסוד לילדי משתמטים, במקום להזדעק על הקיצוץ בתקציב האכיפה נגד מעונות לא מפוקחים. הם צודקים בדבר אחד: אולי יש קשר בין האסון לבין משבר הגיוס, אבל מזווית אחרת – זו של החוזה שבין המדינה לפעוטות החרדים.
מדינת ישראל שלחה בשנה האחרונה צווים ל־80 אלף צעירים חרדים. בפעם הראשונה המדינה מדברת ישירות עם הפרט החרדי – לא דרך העסקנים או בהסכם מעל הראש. זה רגע היסטורי חשוב, אבל לאותו צעיר יכולה להיות שאלה: איפה הייתם עד עכשיו?
מדינת ישראל יודעת כעת לדרוש ממנו להתגייס, בצדק, אבל שנים היא לא התעניינה בו, אלא הפקירה אותו במסגרת ההסכם שנחתם בין העסקנים לבין ממשלות ישראל לדורותיהן. הנער החרדי לא זכה ללימודי ליבה בתיכון, לא בדקו שהוא לא חוטף מכות בתלמוד תורה, גם לא פיקחו שהוא מוחזק בתנאים נאותים בפעוטון. נכון, יש אחריות אישית, ויש גם בחירה קולקטיבית ותרבותית של החברה החרדית, ובמדינה חופשית יש גם גבול ליכולת ההתערבות של המדינה. אנחנו רחוקים מהגבול הזה. האוטונומיה הורגת, כך למדנו בקורונה, ובאסון מירון, ובשכונת רוממה. גם האנרכיה הורגת, ותעיד האינפלציה המבהילה במקרי הדריסה בכבישים במהלך או בסמוך להפגנות. לכן, לוואקום הזה מדינת ישראל צריכה עכשיו להיכנס ולהחיל ריבונות.
מעגל החיים החרדי נמצא תחת מתקפה שלא הייתה כמוה: מעונות היום לפעוטות מקוצצים, בתי הספר סובלים מקשיי תקציב כרוניים, תלמידי הישיבות והכוללים מוגדרים עריקים. הסיסטם החרדי הישראלי שנבנה תוך הישענות על משלם המסים מפורק לבנה אחר לבנה בעיקר בגלל משבר הגיוס. אבל לא מספיק לשלול את הקיים בלי להציע אלטרנטיבה. גם אכיפה נגד מי שמפר את החוק, אבל גם תקצוב נדיב של כל מה שחרדי וממלכתי. בראש ובראשונה החינוך. המעבר של עוד ועוד תלמידים ומוסדות לזרם הממ"ח מסעיר פחות מאשר מספר המגויסים לחשמונאים, אבל הרבה יותר חשוב. בטווח הארוך, ילד חרדי שמתחיל גן ממלכתי אולי יישאר גם בתלמוד תורה של משרד החינוך. בהתאם, גדלים הסיכויים שיפנה לישיבה תיכונית חרדית שגם עושים בה בגרות – וממנה לאחד המסלולים החרדיים בצה"ל. רק צריך קודם כל לוודא שיעבור בשלום את המעון.
4. שלושת הכפים והכאפות
אומרים שעורך דין שמייצג את עצמו בבית משפט הוא פרקליט גרוע של לקוח טיפש. חשבתי על זה מול מלחמת הציוצים וההדלפות שבין פלדשטיין לאוריך ואיינהורן. שני הצדדים הם יועצי תקשורת מהטופ בישראל, עם קשרים בצמרת של כל המערכות, עם כל שיטות העבודה הרגילות וגם הלא־קונבנציונליות. חלק הם המציאו בעצמם, יחד ולחוד. אבל מה שטוב ללקוח, מקטאר ועד בנימין נתניהו, פחות טוב כשהאמוציות האישיות גוברות.
פלדשטיין ניהל מו"מ עם כמה מערכות על ראיון שבו ישטח את גרסתו (גילוי נאות: גם עם הח"מ) וקיבל תנאים נוחים. בדיעבד, נוחים מדי. הראיון שהעניק לעמרי אסנהיים היה אמור להיות מושלם מבחינת רוחב היריעה והעריכה המושקעת, אבל פונצ'ר באמצעות התכתבויות ווטסאפ שהודלפו ערב השידור וחשפו סתירות רבות בגרסת פלדשטיין, כולל ראיות לכאורה לכך שהיה מודע שהלקוח הוא קטאר. בלי התייחסות ישירה לטענות הללו, הראיון שהוקלט קודם לפרסום הווטסאפים השאיר יותר חורים מגרסה.
סיפור אחד מעניין במיוחד, ולכאורה גם פשוט מאוד לבדיקה, כן שיכנע כנראה את רשויות האכיפה שהחליטו לחקור, אחרי שהתעלמו ממנו קודם בחדר החקירות: הטענות לניסיון שיבוש חקירה, לכאורה, בידי ראש הסגל צחי ברוורמן. בית המשפט האריך השבוע את הרחקת ברוורמן מלשכת ראש הממשלה, אבל התברר שלא רק ראש הסגל חשוד בשיבוש החקירה, אלא גם פלדשטיין עצמו נחקר באותו חשד. הוא סיבך ביודעין את חבריו לשעבר שלתפיסתו בגדו בו, אבל דרכן של הסתבכויות כאלה שאינך יודע היכן הן נעצרות. החלטת בית המשפט לתפוס את חומרי הגלם מהראיון (כרגע תלוי ערעור בנושא) היא פגיעה חמורה ביחסי עיתונאי־מקור. אם תמומש, היא עלולה להביך את המרואיין.
בצד השני יונתן אוריך, שספק אם יעניק בקרוב ראיון דומה, אבל מצא צינור התבטאות מפוקפק משלו: בהרחקה שנגזרה עליו מהלשכה, נותר לו רק הטוויטר. הוא מתכתש בו בסגנון שכנראה לא היה ממליץ לאף אחד מלקוחותיו, ובטח שלא משפר את מצבו המשפטי, אולי רק את מצב הרוח. המאבק הזה, בין שניים שעבדו יחד ועכשיו מנסים להטביע אחד את השני בראיות מביכות ומפלילות, הידרדר לרמה שכל אחד מהצדדים מוכן להוציא לעצמו עין אחת כדי להוציא לאחר שתיים. הם היו תלויים זה בזה, ועכשיו מאיימים לתלות זה את זה.
כיוון שעם שני הצדדים יש לי היכרות, ואפילו ידידות מקצועית, אסתכן בעדות אופי לא פופולרית: לא אוריך ולא פלדשטיין היו פוגעים בביטחון המדינה ביודעין. השאלה מה כל אחד סיפר לעצמו, מול סכומי כסף דמיוניים, כוח, כבוד והשפעה, תתברר כנראה בבית המשפט, אבל מלבד שלושת הכפים, המנוע המרכזי של שניהם הוא המוכנות בעבר או בהווה ללכת רחוק מאוד, בעיקר עבור בנימין נתניהו. וזה גם השורש של הקרב ביניהם, על שאלת הקרבה לנתניהו, שמרוב יועצים ואינטרסים, נשאר לבד.
