הקול הרדום // דולסה צ'אקון } תרגום: אורית עוזיאל } הקיבוץ המאוחד } 295 עמ'
'הקול הרדום' פורס את סיפוריהן האמיתיים, המחרידים, של אסירות מלחמת האזרחים בספרד בימי השלטון הפשיסטי של פרנסיסקו פרנקו (1939–1975), שנכלאו בכלא 'ונטאס' במדריד ושקולן הושתק והועלם שנים רבות: בין הנשים האמיצות הללו בולטות לוחמות נועזות בדיקטטורה כמו הורטנסיה. זו, בכלא, נושאת בבטנה את תינוקו של בעלה פליפה, הלוחם במחתרת, ומתמודדת עם הידיעה שתוצא להורג מיד לאחר שתלד; פפיטה, אחותה המסורה של הורטנסיה, נעשית בכלא החוליה המקשרת בין האסירות לבין לוחמי הגרילה בהרים. היא מתאהבת בלוחם בשם פאולינו, שייתפס לבסוף וייכלא; ופפיטה אינה לאה מציפייה ארוכה לשחרורו. בשנים הללו היא מגדלת את בתה היתומה של הורטנסיה על פי המורשת ההרואית, "האדומה", של אמה.
1 צפייה בגלריה
לוחמות מיליציה בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית, 1936 | צילום: Keystone/Getty Images
(Keystone, Getty Images)
ועוד בין נותנות העדויות: אלווירה בת ה-16, שכל פשעה היה שניסתה להימלט עם אמה מספרד; תומאסה, שבני משפחתה הלוחמת, הרפובליקנית, הוכו למוות וגופותיהם נזרקו מגשר אל התהום; ועוד נגללים סיפוריהן של נשים רבות אחרות, שבאמצעות מחקר ארכיוני מתארת צ'אקון כיצד נהרגו ונרצחו במאבקן נגד הפשיזם ולמען החירות. אך לפי צ'אקון, השיטה הפשיסטית מעוררת פלצות גם בשל האבסורד והעוול שהדעת אינה סובלת כמותם — מאבקן של נשים אלה כנגד הרודנות, כך מסתבר, אינו אלים כלל: כל פשען היה שהשתתפו בהפגנות, הפיצו כרזות או שקרוביהן וידידיהן היו חברי מחתרת. רבות מהן נכלאו בגין שקרים מעוותים: כביכול "רקדו על גופות שוטרים".
כלא 'ונטאס', שבו נכלאו, הפך סמל לדיכוי גס ואלים, פוליטי, פטריארכלי ודתי; סמל לחיים רעועים שבתחתית התהום. אלא שהנשים שהשתחררו ממנו לאחר מותו של פרנקו (1975) נתבעו, למען "אחדות העם" ו"המעבר הטבעי והמדורג לדמוקרטיה", לשמור על שתיקה מוחלטת לגבי עברן ולגבי הזוועות שחוו בכלא. רק זמן רב לאחר סיום הדיקטטורה חשפה צ'אקון, שטענה כי "העיקר הוא לא לשכוח", אמת היסטורית מחרידה זו, שהושתקה שנים ארוכות באופן רשמי, ויצאה לגבות עדויות וזיכרונות מן האסירות לשעבר.
'הקול הרדום' עוסק, אם כן, במושג הזיכרון; הזיכרון כזירה של מאבק מוסרי ופוליטי כנגד שלטון מרושע, החותר באמצעות דיכוי נפשי וגופני למחוק מן התודעה המשותפת ומן ההיסטוריה זהויות "לא רצויות" ועובדות לא נוחות, ולהפוך את כל אלה למיותרות. צ'אקון, למעשה, משמשת בתפקיד של מספרת-ארכיאולוגית: מי שחודרת אל קרקע אטומה ועושה שחזור של ההיסטוריה על פי שברי חרסים; לא על פי סיפוריהם ועלילותיהם של השליטים המנצחים אלא על פי עדויות מגומגמות לעיתים של המנוצחים, של בעלי הייסורים.
הספר אינו עוסק בזוועות גדולות אלא בפירוט מדויק, כמעט קליני, של התנאים בכלא — הריח, הרעב, הצפיפות והקור — ובעוד המון עינויים קטנים שהיו נחלת האסירות, הכל כדי ליצור אמינות שתעמוד איתן כנגד מכחישי המציאות הבלתי נתפסת הזו; וכך מתואר, בין השאר, לפרטי פרטים, כיצד האסירות — בהן נשים גלוחות ראש ומוזנחות היגיינית — ניצבות בעלטת הבוקר הקפוא ברחבת המסדר, ממתינות רעבות וצמאות שעות רבות לאין-קץ לצאת לעבודה, כשכל משב רוח חודר מבעד לבגדים ומרעיד את גופן הפצוע, חסר האונים, כשהכל אפור סביב וגם הן אפורות.
בכלא לא התייחסו אליהן כאל בני אדם — נתנו להן סחבות, לקחו מהן את הנעליים וגם את שמותיהן נטלו — אך עדויותיהן של הנשים מוכיחות כי לא נטלו מהן את אישיותן; לא רמסו את יכולתן להבחין בין טוב לרע ולא ביטלו את אמונתן בעתיד. רוחן יצאה מגבולותיו של עולם חדל-תקווה זה לעבר פשר שלמענו חשו כי ראוי לחיות: משפחה, חירות ושאיפה להשמיע באומץ את קולן, קול "המנוצחים בהיסטוריה", הגואלים את העבר מעריצות ההווה. יתר על כן, נשים אלה, המושפלות בידי מערכת פשיסטית רצחנית, המנודות והמוחרמות, דווקא הן, שם במעמקים, בתחתיות, מאמינות בסיכוי לתיקון הנפש וחותרות לכונן מחדש מערכת ערכים מוסרית וצודקת, וזאת הן עושות אף בצל עמוד גרדום מאיים מעל ראשן.
הסופרת, לפיכך, מוותרת ביודעין על שפע עולם המילים והצירופים שבספרות, שהוא עניין דק, מקום של ברירה עדינה, והופכת את העדויות למסמך כמעט "יבש"; מסמך פוליטי חתרני הנושא שליחות בעולם המעשים. היא והמרואיינות שלה מבקשות קיצור דרך אל לב העניין: שהעדויות ייחרתו ככווייה בבשרה של העריצות בכל מקום, בכל זמן, ואף יעצרו בעד עושי העריצות. אם כי יש להעיר כי בעומק הספר, כמנגינת לוואי, כן מרעידה איכות פיוטית של לחן נסתר; מעין מקצב פנימי, תת-קרקעי, המדומה לתפילה או לקינה. וצמרמורת תת-קרקעית זו הופכת את הזיכרון האישי לסוג של חוויה קולקטיבית, כזו החגה כעת גם בתהומות נפשנו, האזרחים הישראלים.
וזה כוחו הגדול של הספר: שהוא טבוע בחותם האחריות הכבירה של כל חברה הנלחמת על חייה. הוא מוכיח שאפשר לבנות באמצעות עדויות אמת "מבצר של זיכרון", כזה שאי-אפשר להרוס בבולדוזרים או בשינויי חקיקה. •
