הכל התחיל כמעט באקראי. רונית פרידמן, נכדתה של שורדת השואה קיילה פדר, ובן זוגה שחר, טיילו בחופשת סוף שבוע בקרקוב והחליטו “לקפוץ” לראות את הבניין שבו חיה והסתתרה סבתה עם משפחתה בזמן המלחמה. כשהגיעו למקום, הם שמעו רעשי שיפוצים ועקבו אחרי הקולות עד שמצאו את עצמם מחוץ לדירת סבתה בקומה הרביעית. הם עמדו מול פועלי בניין ששוברים קירות ומפרקים רצפות, כשאחד הפועלים סיפר כי נמצאה בדירה קופסה ישנה, מוסתרת בתוך הקיר.
כשפתחו את הקופסה, נדהמו רונית ושחר לגלות אוצר משפחתי: מסמכים מקוריים מתקופת השואה הכוללים תעודות לידה ונישואים, גיליונות ציונים, אישורי עבודה, גלויות ומכתבים מקרובי משפחה שלא שרדו. רונית זיהתה מיד את השמות והפנים של סבתה ושל בני המשפחה. בין הדפים היה גם מכתב מאחת הדודות שנשלחה למחנה השמדה. לצד הניירות נמצאו חפצים יומיומיים כמו ספל קרמיקה, קערת דגנים, כומתה ובקבוק זכוכית - עדות לחיים, טרם נקטעו.
אמה של רונית, הלן פלד, שעלתה מארה”ב לישראל, הכירה מילדות את סיפור משפחתה. סבה, משה פדר ושני דודיה הסתתרו בעליית הגג, בעוד סבתה בלבינה ואמה קרולינה התחזו לנשים נוצריות. עם זאת, החומר בקופסה חשף פרטים שפלד ומשפחתה לא הכירו.
“כשרואים חותמת דואר משנת 1943 מבינים שזה לא סיפור, זה חיים אמיתיים”, אומרת פרידמן: “פתאום עולות אצלי שאלות שלא העזתי לשאול: איך לא הלשינו עליהן? איך סבתא שלי חיה כל יום בתחפושת?” את תכולת הקופסה שפרטיה מתפוררים, מוכתמים בפיח שחור ובסימני מים, מסרה פרידמן ליד ושם, במסגרת פרויקט “לאסוף את השברים”, במטרה להנציח את סיפוריהם של הקורבנות באמצעות הפריטים השונים.
במעבדות השימור החדשות ביד ושם, החלו במלאכת שימור הנייר בעדינות: “המטרה היא לא להחזיר את הפריט למצב חדש, אלא לאפשר לו להמשיך להתקיים כפי שהוא", מסביר יובל סיטון, ממעבדת שימור הנייר ביד ושם. “בעידן שבו אפשר לזייף הכל בבינה מלאכותית, מקור אמיתי הוא דבר שאין לו תחליף".
