הקיץ האחרון בכדורגל הישראלי לא היה עונת מלפפונים, הוא היה קמפיין שיווקי אגרסיבי של מוכרי אשליות. "שמונה זרים", הם צרחו מעל כל במה, כאילו מדובר במפתח לתיבת האוצר שתהפוך את ליגת העל לפרמייר-ליג של המזרח התיכון. הבטיחו לנו כדורגל אירופי, קצבים של ליגת האלופות, ואפילו העזו למכור לנו שזה לטובת הילד הישראלי – שסוף סוף יוותר על הקציצות של אמא וייצא לכבוש את אירופה כי אין לו ברירה.
נו, אז הבטיחו. אז מה? ינואר הגיע, המסכות הוסרו, והמציאות הישראלית המדממת התפוצצה לכולם בפרצוף. במקום מטוסים מלאים בכישרונות על-חלל מברזיל ומצרפת, קיבלנו תירוצים. במכבי ת"א האירופית, הרכש הנוצץ של החורף הוא איתי בן-חמו. במכבי חיפה, זו שחלמה על יורשים לצ'ארון שרי, מתרגשים מנבות רטנר. פתאום, הישראלים הם לא מטרד שחוסם את הזרים. הם גלגל ההצלה היחיד של המועדונים.
צריך מנה לא קטנה של ניתוק מהמציאות כדי לחשוב שפתיחת השערים תגרום לשחקנים איכותיים לנהור לכאן כשמעל הראש שלהם שורקים טילים. אנחנו חיים באשליה שישראל היא יעד אטרקטיבי. במציאות, עשרות ליגות מציעות יותר כסף, פחות לחץ, ובאופן מפתיע - גם אפס סיכוי להתעורר לאזעקה ב-4 בבוקר.
הפנטזיה שבה יורשי ווסלי פטאצ'י וסרגיי קנדאורוב ינחתו כאן בסיטונות התחלפה במציאות של זרים סבירים. הגדלת המכסה לא שידרגה את הרמה, היא פשוט דחקה את הישראלים הצעירים הצידה בקיץ, רק כדי שנתחנן אליהם שיצילו אותנו בינואר. רגע, אולי מוקדם מדי לשפוט? ממש לא. ההבטחה המרכזית הייתה שיפור מיידי ברמת הליגה, ומבט על טבלת מלך השערים מעיד על המצב העגום. מכרו לנו חלומות לא מציאותיים. הבטיחו עשרות שחקנים שוברי שוויון וליגה תחרותית, קיבלנו את אותם הפרצופים. לקבוצות עצמן אין סבלנות, והזרים החדשים קוראים בכל יום שמאוכזבים מהם ורוצים להחליף אותם. מהלך ההגדלה נעשה בלי מחשבה מעמיקה, ואלה התוצאות.
הכדורגל הישראלי לא צריך שמונה זרים. הוא צריך מנהיגות אמיתית שלא חיה בלה-לה-לנד ומתחילה להשקיע במה שיש לנו כאן, בבית. כי בסוף, כשהתותחים רועמים והזרים בורחים, או סתם לא משתלבים - אתה צריך לשלוף ישראלי בן 18 מהנוער ולקוות לטוב. ועוד נקודה למחשבה: מדוע הישראלים עוקבים אחרי דני אבדיה בטירוף? כי קל להזדהות איתו. קודם תבנו בסיס טוב, ואחר כך תגדילו את המכסה לכמה שבא לכם.
