דאבוס, עיירה שוויצרית על צלע הר מושלג, אירחה לראשונה את בנימין נתניהו כראש ממשלה בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, בדצמבר 1997. ליוויתי אותו לכנס הכלכלי שהתקיים שם, וצפיתי בו נהנה מכל רגע. הוא ניצל את המעמד ויצא לגלוש במדרונות המושלגים, החליק ונפל והמשיך בדרכו לשכנע את מארחיו שלשכונה הגיע בחור חדש שהולך לחבוק את העולם.
נזכרתי בנתניהו כשצפיתי בהופעתו של דונלד טראמפ בפני באי הכנס, שרבים מהם נדהמו מהצהרותיו שכללו מסר אחד: אני בא לשנות את הסדר העולמי. עולם ישן אחריב. האם הוא שוב ישתפן, כפי שמקווים רבים? יכול להיות.
בדאבוס הקים טראמפ את "מועצת השלום" שאמורה לשקם את עזה. כמה אירוני שישראל לא יוצגה בחבורת המנהיגים ששימשו כניצבים מאחוריו. היו שם טורקיה, קטאר, ועוד מדינות שאין לנו יחסים איתן - ואנחנו נותרנו מחוץ למחזה.
אינני שותף לביקורת על כך שטראמפ גורם ל"בינאום" של הסכסוך בעזה - כי מה רע בכך? הלוואי שייצא מזה משהו. אבל שום מהלך לשיקום האזור המדמם הזה לא ייצא לפועל בלי שותפות מלאה של ישראל - ואנחנו נותרים עם השאיפות של סמוטריץ', בן גביר וסטרוק ליישב מחדש את עזה. אין על מי לסמוך.
ברנרד לואיס, גדול ההיסטוריונים של המזרח התיכון, הסביר שחומייני הצליח להמריד את האיראנים ולצרף אותם לתפיסת עולמו בכך שניצל את ההחלטה של השאה פהלווי לייצר קו ישיר בין ארצו לעולם ולהעביר בו את מסריו בסדרה של קלטות. זאת ועוד: שלטון האייתוללות השכיל, באמצעות מסגדים ומטיפים, לפרוס רשת תקשורת ששום ממשל אינו יכול לשלוט בה לחלוטין ולגייס את הצבא לתחזוקת המשטר - מה שהפך למנוע הגדול של השינוי הפוליטי באיראן.
אני מוכן להעריך שבסופה של ההתכתשות בין טראמפ לחמינאי, יגיע משא ומתן מחודש על הסכם גרעין מול איראן. השוק הפרסי יפיק הסכם חדש בין ארה"ב לאיראן, וקרוב לוודאי שלא נהיה עדים להתלקחות אזורית - אף שאצלנו יש מי שחפצים בכך.
בסוף השבוע נוספו פרטים חדשים על עומק הריקבון שפשה בכוורת של ראש הממשלה, הלשכה שאמורה לנהל את ענייני המדינה והאנשים שאמורים להיות הטובים והמוכשרים ביותר - אבל נחשפים כאוסף של דמויות שבשום מקום לא היו מעסיקים אותם. ראש הסגל של נתניהו נחקר שוב ושוב, ואין פוצה פה ואין מצפצף. הציבור התעייף מרוב פרשות, ותומכיו של נתניהו ממשיכים לתמוך בו ויהי מה. ומה יהיה עלינו.
ביי דאו, משורר סיני שמוקצה על ידי השלטון, מועמד על פי יודעי דבר לפרס נובל. דן דאור תירגם משיריו. "באתי אל העולם הזה, רק עם נייר כתיבה, חבל וצל גופי, כדי להביא לפני המשפט את הקולות שכבר נחרץ דינם... שפלות היא תעודת המעבר של השפלים, אצילות היא הכתובת החקוקה על קבר האצילים. תסתכל, בשמים המוזהבים האלה, צפות מתעקלות בבואות הפוכות של מתים".
שירים לעולם יספקו לנו מענה ונחמה לרגעים שרק הקיר יחצה בינינו לתשובה.
אינני שותף לביקורת על כך שטראמפ גורם ל"בינאום" של הסכסוך בעזה - כי מה רע בכך? הלוואי שייצא מזה משהו
