כולם יודעים שלפאנל חדשות מגיעים האנשים הכי מכובדים בתחומם. מומחי צבא, מומחי ביטחון, מומחים לפרשנות, מומחים למומחים ודדי שמחי. לא כולם יודעים שמומחים לדברים יכולים להיות בעצם עובדי מחלקת הפרומו. כלומר יודעים לדווח שיש משהו, יודעים לעטוף אותו בקול בטוח ובשקפים עם נתונים. על מה הנתונים? על דברים שלא עונים על השאלות החשובות. אבל הם באמת יפים מאוד כי מחלקת עיצוב שמה עליהם את הנשמה.
נניח, ב-12 דיווח גיא פלג על פרשה ביטחונית חדשה שתסעיר את המדינה. מה הפרשה? מתי יהיה אפשר לדעת פרטים? מי יודע. זה כבר לא קשור למחלקה שלו.
בנוסף, עסקו הערוצים בפאנלים של שישי בשאלה הבוערת: מתי תהיה תקיפה באיראן. זו שאלה חשובה כי צריך לדעת מתי למלא דחוף את הממ"ד בסטוק חדש של נחשי גומי ושימורי תירס. והאמת שזה קצת מרענן לחזור לעסוק בכך אחרי אזהרות סופה בחודשים האחרונים, שאיימה לעקור את הבניינים שלא עברו תמ"א ולהנחית אותם מחדש בטקסס (רק צריך לארגן להם ויזה לפני).
כשאין מידע אז יש השערות. נניח, ב-13 אמר שי גולדן שהוא יודע שלא תהיה מתקפה ביום ראשון כי בארצות-הברית יש משחקי גמר בפוטבול. זו אמנם אינדיקציה מעולה, אבל מי יודע, אולי הטייסים יכולים ללחוץ על כפתור לתקיפה אוטומטית שגם שואב ושוטף את המטוס, ובמקביל ליהנות למוות מאיזה טאצ'דאון טוב.
ב-12 אמר האלוף במילואים ישראל זיו אחרי דיון ארוך בנושא: "האמת שאפילו הכוחות המארגנים של האמריקאים לא יודעים מתי. ואני מהמר על זה שטראמפ לא סגור על זה בעצמו". זה כמובן לא הפריע לתא"ל במילואים דדי שמחי לומר שצריך לתקוף בכל מקרה, גם אם האמריקאים בסוף יחליטו שלא. נשמע כמו רעיון אדיר. חבל שמחלקת הספוילרים לא יכולה להגיד לו איך זה ייגמר.
גם ב-11 אמרה גילי כהן שהאמת הקשה לעיכול היא שאף אחד לא יודע מה יקרה. "זה חדשות!" אמר משה שלונסקי בהתלהבות.
פעם תפקיד החדשות היה לספר על דברים שקרו. או להציע פרטים ותוכן. אי-אפשר להרגיע ציבור עם פרשנויות בלי שום משמעות. בטח אם כולן נגמרות בסוף במסר של דובר צה"ל: "אל תיתנו יד לשמועות. אין שינוי בהנחיות פיקוד העורף, אנחנו נעדכן אתכם".
איך אפשר לדעת כשהעולם כולו תלוי באדם שמצטייר בעיקר כמומחה לבידור נשיאותי? "אני לא רוצה שיקרה משהו", אמר טראמפ לכתבים בארה"ב. "אבל נצטרך לראות מה יקרה".
אולי בתחזית צריך לוותר על הימורים לעתיד ולהשתמש במחלקת הארכיון. להיזכר איך זה נראה ביוני האחרון. שנשב בבית ופתאום תישמע אזעקה. נרוץ לממ"ד או למקלט ונדע שאת ארוחת הערב נעשה שם. מזל שבמחלקת המתוקים היו מספיק נחשים לכולם.
בקטנה
הסדרה "סאדה" שעלתה בשישי במכאן 33 עוקבת אחרי לובנא, גננת שמחליטה לנהל את הקפה המשפחתי אחרי שבעלה נפטר. בחברה המסורתית שממנה היא באה זה כמובן לא עובר בשקט, והיא צריכה להתמודד עם ביקורות מכל מי שהיא מכירה. בתקופה שבה השיח הערבי-יהודי צומצם כמעט רק לשיח בנושאי המלחמה, כמה טוב שיש סדרה שמתעסקת בנושא אחר וחשוב, על מאבקן של נשים ערביות-ישראליות לעצמאות. ובלי שום קשר, היא גם עשויה היטב.
