שיחה הולכת ונמשכת // רפי וייכרט } קשב לשירה } 156 עמ'
'שיחה הולכת ונמשכת', ספרו החדש של רפי וייכרט, הוא ספר שירה מיוחד במינו של משורר מיוחד במינו. מכונסים בו שירים מסוג אחד בלבד: שירים שוייכרט כתב במשך השנים למשוררים אחרים, על משוררים אחרים ולזכר משוררים אחרים. שניים מהמשוררים אידים, אברהם סוצקובר ורבקה בסמן בן-חיים, וכל השאר עברים. ניסיתי למנות אותם והגעתי ל-50 משוררים בספר אחד. רובם — לא כולם — כאלה שוייכרט לא רק הכיר אלא גם קשר עימם קשרי עבודה וידידות, לעיתים ידידות עמוקה. בעצם הספר חושף את טבעו העמוק של וייכרט כמשורר: משורר שאוהב משוררים. אין בספר שירים מתריסים או מתפלמסים. כולם מחוות של ידידות, אהבה, געגועים, אחווה ומתן כבוד. ומשיר לשיר נבנית תחושה מרתקת של קהילה: קהילה גדולה של משוררים, שאהבת השירה של וייכרט מסמנת ומאירה אך לא ממצה (בקלות אפשר לשמוע אותם משוחחים זה עם זה גם בלי תיווכו).
אבל זה לא רק ספר על אחוות משוררים, אלא גם על חיים ומוות. המוות ניכר קודם כל בריבוי שירי הגעגוע למשוררים מתים. כמחצית משירי הספר הם שירי קינה. לעיתים קרובות הרגע שבו וייכרט מתחיל לכתוב על משורר הוא רגע מותו, אבל יש גם משוררים — כמו אורי ברנשטיין, נתן זך, מאיר ויזלטיר או טוביה ריבנר — שהוא התחיל לכתוב עליהם בחייהם והמשיך ביתר שאת לאחר מותם. וגם כאשר וייכרט כותב למשוררים צעירים ממש, שהמוות רחוק מהם, נוטה המוות להתייצב במרכז השיר, כמו בשיר הנהדר 'הנודד', המוקדש ליונתן ברג, שבו וייכרט חושף מבעד לסדרה משוכללת של הכחשות והרחקות את המשאלה העמוקה שלו, ולא רק שלו, כמשורר: להיקרא אחרי מותו. מתוך כך אנחנו מבינים מה מניע רבים משירי הקובץ: ההבנה שאהבה למשורר פירושה בראש וראשונה הנכונות לקרוא את שיריו, ומתוך כך לזכור ולהזכיר אותו, לא רק בשיא הצלחתו אלא גם בימיו הקשים, ובעיקר לאחר מותו. ואכן, דומה שזהו אחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר של השירה: ליצור קהילה אוהבת שחוצה את גבולות המוות.
אבל הדבר המרשים ביותר בספר הוא הכמיהה הגדולה של וייכרט לקרבה, לתחושת יחד, לרוך. יש בשירתו של וייכרט רוך בלתי מצוי. שירי הספר מסודרים לפי סדר אלפביתי של שמות משפחה, ולכן למרבה המזל הוא נפתח בכמה מהשירים היפים ביותר בספר — שני שירים לדוד אבידן, ומיד לאחר מכן שמונה לשלמה אביו. השיר שפותח את הספר כולו, ששמו 'לדוד אבידן', נפתח כך: "בדרכך, במלוא גילך, אהבתי אותך". לא היה קל לאהוב את אבידן האיש, אבל וייכרט הצליח, והשיר מספר איך ולמה. גם השירים לאביו יפים במיוחד, ובאחד מהם, 'ברחבה המרכזית', וייכרט כותב: "קשה להגדיר רוך בלי להיקלע לקלישאות/ אבל שנינו, שמטפחים רכות בת עשרים,/ יודעים את ערכה גם בלי דימויים".
זה בעצם מה שמיוחד כל כך בשירת וייכרט גם מעבר לספר הזה, אבל נחשף דווקא בו במלוא ערכו: הרוך. או ליתר דיוק, נכונותו המתמדת של וייכרט להתוות מרחב של רכות, קרבה וכמיהה בלי לוותר על פיכחון וידיעת המוות מצד אחד, ובלי לוותר על צורה צלולה, גבולות פואטיים וריכוז לשוני מצד שני. ברוב השירים מי שמעניק את הרוך הוא וייכרט עצמו, אבל לעיתים הוא מצליח לבקש רוך, כמו בשיר המצורף, אחד היפים בספר, שבו הוא מודה לידידו גיא פרל, על כך שהסכים לבקשתו לעבור בקפידה על שיריו, כלומר לקרוא אותם ברוך, באהבה, אבל גם בעין בוחנת, כדי לבדוק ששום מילה לא חורגת מהשורה. השיר מגיע לשיאו לקראת סופו, כשמתברר מיהו יריבו הקשה ביותר של המשורר — הלשון, השפה, כלומר השירה עצמה. והדרך היחידה להתגונן מפני היריב הזה, כך מתברר, היא בעזרת עיניו הטובות והאוהבות של משורר אחר.
מעקה
לגיא פרל
בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ לִמְנעַֹ מִמֶּנִּי הִדַּרְדְּרוּת
וְאַתָּה עוֹבֵר בִּקְפִידָה עַל שִׁירַי.
כְּמוֹ הַמַּעֲקִים הָאֵלֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ הִצִּיב בְּסִיבוּבִים
חַדִּים כְּדֵי שֶׁהַמְּכוֹנִית לאֹ תִּפּלֹ מִן הַמָּצוּק.
לִפְעָמִים, אַתָּה יוֹדֵעַ, מְשׁוֹרֵר נִקְלַע לִמְצוּקָה.
כְּמוֹ מִתְאַגְרֵף שֶׁנִּדְחַק לַפִּנָּה הָרְחוֹקָה
וְנִטְחַן עַד דַּק בְּאֶגְרוֹפֵי יְרִיבוֹ.
הַיָּרִיב שֶׁלָּנוּ זוֹ הַלָּשׁוֹן.
לִפְעָמִים הִיא עוֹטֶפֶת כְּמוֹ תַּחְבּשֶֹׁת עַל יָד פְּגוּעָה.
לִפְעָמִים נוֹטֶשֶׁת אוֹתָנוּ תְּלוּשֵׁי דְּלָתוֹת בַּתְּהוֹם.
