הפרטים // איה ינברג } תרגום: רות שפירא } אחוזת בית } 127 עמ'
בחלקו השני של 'הפרטים' כותבת המספרת, "מאז החברות עם ניקי אני חושבת על האנקדוטה כעל מחלה כרונית שנדבקת לחלק מהאנשים, הצורך הכפייתי לספר הכול כאילו היה סיפור, לעצב את המציאות לנוסחה שבה יש ללכוד ולהרשים או להסעיר את השומע או לשתף אותו במשהו מצחיק". הציטוט הזה אינו רק הערה על דמותה של ניקי, אלא עמדה ספרותית-פואטית שמכתיבה את מהלך ספרה של ינברג. בשונה מהאנקדוטה, שהיא "קופסה סגורה שאינה מעלה מתוכה אלא קופסאות סגורות נוספות", 'הפרטים' מתאר את החיים באמצעות מערכות יחסים שונות, חלקן קצרות, חלקן ארוכות, אולם כולן הסתיימו.
בפתיחת הספר המספרת, אחרי כמה ימי מחלה, מחליטה לחזור ולקרוא ברומן מסוים, "ורק כשאני מתיישבת במיטה ופותחת אותו אני מבינה מדוע. על עמוד השער כתוב בעט כחול, בכתב יד שאין לטעות בו". כתב היד הוא של יוהנה, בת זוגה לשעבר, שנתנה לה את הספר ב-1996 כשחלתה במלריה. "בתוך הזמן שנוטה להתקפל תחת השפעת חום גבוה, אני יכולה, להפתעתי, למצוא את עצמי צמודה אל עצמי מלפני עשרים וארבע שנה [...] המחסום מוּרד, ודמויות מן העבר מורשות להיכנס, לא כרוחות רפאים".
הספר שממנו יצאה המספרת למסע הוא 'הטרילוגיה הניו יורקית' של פול אוסטר. כיום, לא רק שאין עוד קשר ביניהן; יוהנה, שנתנה לה את הספר במתנה, מצהירה בפאנל טלוויזיוני "אני מעולם לא אהבתי את פול אוסטר", ובעצם מנסה למחוק את ההיסטוריה המשותפת שלהן. באיזו קלות אפשר לספר את הסיפור הזה כאנקדוטה, מצחיקה ומרגיזה, אולם ינברג משתמשת בסיפור כדי לבחון את מערכת היחסים, כדי לספר על עצמה ועל יוהנה ועל שרידים מהעבר שעדיין נוכחים בהווה.
ארבעת חלקי הספר אינם דיוקנאות של מערכות יחסים פעילות, אלא האופן שבו המספרת מתארת את חייה דרך מי שכבר אינם חלק מהם. הראשונה היא אותה בת זוג לשעבר. ניקי, השנייה, היא שותפה לדירה שנעלמה בלי להשאיר שריד. אלחנדרו היה אהבה סוערת וקצרה, לא דומה בכלל לשתי האחרות, אבל גם הוא הותיר חותם עמוק על חייה, וכמוהו גם הרביעית, בירגיטה.
לצד ארבע הדמויות הללו מלווה את הספר דמותה של סאלי, אולי הדמות הקבועה ביותר בחייה של המספרת. היא אינה נעלמת, ואולי זו הסיבה שאינה מקבלת פרק משלה. נדמה שהספר מציע הבחנה לא מפורשת בין קשרים שניתן לכתוב עליהם משום שהסתיימו, לבין קשרים שעדיין חיים ולכן חומקים מן הכתיבה, לא משום שהם פחות חשובים, אלא משום שהם נוכחות חיה. במובן הזה, 'הפרטים' הוא גם ממואר של חברויות.
בין השורות אנו לומדים על צמיחתה של המספרת ככותבת וכאישה. זה אינו מהלך של טיפוס בסולם, שלב אחרי שלב, אלא של השתחררות, ריכוז עצמי והיפתחות לעולם. יוהנה, על מגרעותיה הרבות, הייתה הקורא הטוב ביותר של המספרת ומעולם לא היה לה עוד קורא כמוה; ולכן סיום הקשר ביניהן הוא גם סיום של אופן מסוים של כתיבה. הזוגיות עם ניקי היא זוגיות של שתי כותבות שבוחנות את העולם ללא הרף באמצעות הספרים שהן קוראות. הפעם, ובשונה מניקי, שפורסת בפניה את הרעיונות הגרנדיוזיים שלה עוד בטרם מימשה אותם, המספרת מתנגדת לשיתוף. "לא הבנתי כמעט כלום בכל הנוגע לכתיבה, אבל דבר אחד ידעתי: שבשבילי התהליך חייב להיות סגור וחתום [...] שכל דליפה פירושה מוות".
המפגש עם אלחנדרו הגיע כשחיכתה שמשהו ינער אותה מחייה, מן המסלול שבו נדמה לה שהחלה לצעוד. "בדיוק כשרציתי שיגיע הוריקן, הגיע הוריקן", היא אומרת, ומערכת היחסים איתו אינה מבוססת על ספרות, אלא על מוזיקה. על המפגש הראשון שלהם היא כותבת, "את מה שהוא סיפר, המידע שמסר, רשמתי היטב בזיכרוני [...] אבל המידע לא היה אלא הכיסוי ורחוק מאוד מן הפרטים שבגללם התעוררתי למחרת בבוקר בלב פועם".
מה ההבדל בין פרטים לאנקדוטה? מה ההבדל בין פרטים למידע? כל מי שהתנסה בשיחה עם AI יודע באיזו קלות היא גולשת לסיכום, לוויתור על הפרטים שלכאורה אין בהם ערך, שניתנים לסיכום קל ובכל זאת הם העיקר. הם מה שבזכותם אנחנו מתעוררים בלב פועם.
בפתיחת החלק הרביעי היא סוף-סוף כותבת, גם בעיני עצמה, ויש אדם אחד שהיא חייבת לכתוב עליו. "יש אדם אחד שאני לא מצליחה לחמוק ממנו. בירגיטה. הפרטים, כך היא לומדת, הם המפתח לכתיבה — לא המידע של הדוח ולא המסר של האנקדוטה. יותר מכך, הפרטים הם המפתח לחיים מלאים, להפניית המבט החוצה: "שם נמצאת תחושת החיים המרוממת, במבט הער שלי על הזולת, כך יצא לי להבין את בירגיטה, דרך ההתבוננות בה במבט המדויק". •
ארבעת חלקי הספר אינם דיוקנאות של מערכות יחסים פעילות, אלא האופן שבו המספרת מתארת את חייה דרך מי שכבר אינם חלק מהם
