זה קרה לפני 20 שנה בדיוק, כשעורך באחד מעיתוני התעשייה טבע מונח שנשכח מאז כמעט כמו השחקן שעל שמו נקרא: "אפקט ג'וד לאו". תוך חצי שנה יצאו שישה סרטים בכיכובו, ובדיעבד, זו היה הרגע שבו הכוכב לעתיד הפך ל"לשעבר". חשיפת-יתר היא סכנה לכל סלבריטי, וזה נכון גם לטימותי שאלאמה היום.
נדמה ששאלאמה מנהל סיכונים: בינתיים הוא מקפיד לככב רק בסרט פרסטיז' אחד או שניים בשנה, כמעט תמיד בונבון. מדלג באלגנטיות בין הובלת סדרת 'חולית' הבלוקבאסטרית, לבין מכונות אוסקר מפונפנות כמו הביוגרפיה על בוב דילן ולהיט החורף הנוכחי, עתיר היידישקייט, 'מרטי סופרים'. בהתמדה ובכישרון, שאלאמה יצר לעצמו מסלול כמעט אידיאלי לכוכבות: מילד-שחקן שעשה תפקידי משנה רגישים עד למועמדות שלישית לאוסקר כשהוא רק בן 30, עם סיכוי גבוה לזכייה. תוסיפו לזה זוגיות מתוקשרת עם קיילי ג'נר, הופעות מוחצנות ברשתות ועל השטיח האדום עם ז'קט סליזי שאזל מהמדפים - וקיבלתם משהו שהוליווד לא ראתה מתפתח באופן אורגני כבר עשורים: כוכב.
כותב שורות אלה מתלונן כבר שנים על מות שיטת הכוכבים, שבזכותה הוליווד שימרה את עצמה כמפעל שמייצר דמויות זוהרות שאנחנו רוצים לפגוש שוב ושוב על המסך. לכן התלונה הבאה קצת מפונקת: אנחנו בעדו, אבל שאלאמה מסתכן באובר-חשיפה.
עונת הפרסים הנוכחית כבר סומנה כהעברת מקל: מליאונרדו דיקפריו בן ה-51 לשאלאמה בן ה-30. נער הזהב הנצחי מ'טיטאניק' סוף-סוף הזדקן; היום הוא אב מודאג ב'קרב רודף קרב'. גם הוא מועמד לכל הפרסים החשובים ומחייך בנימוס כשטקס אחרי טקס שמו של שאלאמה מוכרז כזוכה. "אבא ליאו" מובס עכשיו לא רק במרוץ, אלא גם בשיח. בגלובוס הזהב האחרון עקצה המנחה ניקי גלייזר את דיקפריו על כך שגם להתבדח על חיבתו לדוגמניות צעירות הפך לקלישאה. זו הייתה ההודעה הרשמית שהשיחה סביבו מוצתה. שאלאמה, לעומת זאת, מייצר באזז אינסופי. הבעיה היא שבאזז נוטה להפוך לרעש טורדני, ועם כל הכבוד לכישרון של שאלאמה, גם הוא מתחיל לעצבן.
יכול להיות שהכל יסתדר, ושאלאמה יקפוץ מפסגה לפסגה, יהיה דיקפריו או קרוז הבא. אמן ואמן. אבל רגע לפני הנסיקה המפוארת עוד יותר למעלה, או הנפילה למטה, כדאי לזכור דבר אחד: הכל זמני.
