זה כבר לא גימיק או ספין חולף, אלא מכת מדינה: יותר ויותר פוליטיקאים מבינים שכבר אין הכרח לענות על שאלות קשות בראיונות, כשאפשר פשוט להחרים את הערוץ הביקורתי. פעם הם נתלים בטענות נגד גיא פלג בעקבות פרסום הסרטון מפרשת שדה תימן (שרי הליכוד), פעם הם נתלים בתחקיר על הילולת הבבא סאלי (חברי מפלגת ש"ס), אבל בסוף התוצאה זהה.
חרם הראיונות על ערוץ 12 הצטרף למגמה המטרידה של איום על התקשורת במסווה של פטריוטיות. אלה מכריזים שיסגרו את ערוץ 14 אם רק תהיה להם הזדמנות, אלה מנסים לסגור את גלי צה"ל, ובאמצע הרוב הדומם תוהה: למה לשבור כשאפשר לתקן? למה להחרים כשאפשר לדבר? ואיך אלו שהתבטאו בחריפות נגד קריאות להחרמת ישראל בעולם מסוגלים להחרים את אחיהם?
החרמות ההדדיים אולי יועילו לפוליטיקאים בבחירות המקדימות או בבחירות הארציות, אבל לא יובילו את החברה הישראלית למקום טוב יותר. בסופו של דבר, שיח החרמות משפיע גם על הציבור ומאיים למשוך את החברה שלנו למחוזות רעים, שבהם אנשים מסוגלים לנתק קשרים עם קרוביהם רק כי דעתם הפוליטית שונה. מחוזות שבהם אין דיון וכל מחנה צורך חדשות מאמצעי התקשורת שלו. יש שיגידו שאנחנו כבר שם.
השיח המחנאי ממוטט את היכולת להכיל מורכבות. מספיקה כתבה אחת שאינה מוצאת חן בעיני מישהו כדי להשחיר ערוץ שלם. די בכתב אחד שמסתייגים ממנו כדי שכל מי שעובד באותו כלי תקשורת ייחשב "טמא", והפסילה הגורפת חלה גם על עמית סגל, יאיר שרקי ועופר חדד, לצורך העניין.
מה שמעניין הוא שבתוך המחנות אין מידה כזו של טהרנות. הרי מחוץ למפלגות החרדיות בקואליציה יסבירו, למשל, שמותר לשתף פעולה עם גולדקנופף וגפני, ואפילו ללכת לקראתם בקידום חוק הפטור מגיוס, גם אם ההתנהלות שלהם מחפירה. לאן נעלמת הסובלנות הזו כאשר מדובר בערוצים לא-בהכרח-ידידותיים או בגורמים מהמחנה השני?
הקיטוב הפוליטי הוא איום קיומי על מדינת ישראל. ההיסטוריה היהודית מלמדת שהוא הוביל אותנו לאסונות פעם אחר פעם. המחרימים יגידו שהגיע הזמן לגבות מחיר ולהפסיק לתגמל ערוצים מסוימים. אני סבור שהגיע הזמן לגבות מחיר ולהפסיק לתגמל נבחרי ציבור שעושים הכל כדי לפלג בינינו.
