תרגם והעיר: שמעון זנדבנק
הַמְּעַרְבֹּלֶת בִּי רוֹצָה. שְׂפָתֶיךָ קְפוּאוֹת.
הַדִּקְדּוּק מַתְקִיף אוֹתִי.
נוֹשְׂאִים, כְּתוּבִים תַּחַת לַחַץ.
רֵיקָנוּת הַכְּלָלִים.
נָתְנוּ לִי סַם שֶׁהֵאֵט אֶת הַגְלָדַת הַפְּצָעִים
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתָּבִין לִפְנֵי לֶכְתִּי:
חֲוָיַת הַחֲזָרָה כְּמָוֶת
כִּשְׁלוֹן הַבִּקֹּרֶת לְאַתֵּר אֶת הַכְּאֵב
הַמּוֹדָעָה בָּאוֹטוֹבּוּס וּלְשׁוֹנָהּ:
הַדִּמּוּם שֶׁלִּי תַּחַת פִּקּוּחַ
צֶמַח אָדֹם בְּבֵית-עָלְמִין שֶׁכֻּלּוֹ זָרֵי פְּלַסְטִיק
נִסָּיוֹן אַחֲרוֹן: הַלָּשׁוֹן הִיא דִּיאָלֶקְט הַקָּרוּי מֶטָפוֹרָה.
הַדִּמּוּיִים הָאֵלֶּה בָּאִים לְלֹא פֵּרוּשׁ: שֵׂעָר, קַרְחוֹן, פָּנַס-כִּיס.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נוֹף אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל זְמַן
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל טִיּוּל אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לַנֶּצַח.
יָכֹלְתִּי לוֹמַר: הָרִים אֵלֶּה יֵשׁ לָהֶם מַשְׁמָעוּת
אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה אֵין בְּכוֹחִי לוֹמַר.
לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ נָדוֹשׁ לְגַמְרֵי, בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי.
הערת המתרגם: הקורא הקשוב שם לב להפתעתו ששם השיר הזה זהה לשם שירו של ג'ון דאן, שפורסם בתרגום אבי עוז על דפי העיתון בשבוע שעבר (ואם אותו קורא הוא סקרן יבדוק וימצא שתרגום אחר של אותו שיר כלול בקובץ שירי דאן בתרגומי, 'אין אדם שהוא אי', הוצאת הספריה החדשה לשירה). ההפתעה נובעת מן העובדה שמשוררת פמיניסטית בת המאה ה-20 "גונבת" כותרת לשירה משיר שנכתב בידי אחד המשוררים ה"מטפיזיים" 400 שנים לפניה.
שירו של דאן, שנכתב לרגל פרידת המשורר מאשתו עקב נסיעה לחו"ל, התפרסם בעיקר במטפורה של שני הנאהבים כשתי שוקי מחוגה: האחת, המסמלת את המשורר, מתנועעת ויוצרת מעגל, ואילו השנייה, המסמלת את אשת המשורר, נשארת קבועה במקומה, במרכז המעגל, אבל למרות זאת היא סובבת סביב ציר עצמה, כלומר נפשה נוהה אחר נפש בעלה שיצא למסעו. ה"איסור על אבל", אם נסתפק במטפורה זו מבין כמה מטפורות הבונות את השיר, פירושו שפרידה אינה מוות ואינה ראויה לאבל. אהבתם של הגבר והאישה עומדת בעינה חרף הפרידה. השיר מתחיל כבר בשורה הראשונה בביטול האהבה ההדדית. בלב האישה יש מערבולת של תשוקה ואילו שפתי הגבר קפואות, אינן נענות למערבולת הנשית. קיפאונו אינו בהכרח מיני: לשונו — ומן הסתם גם לשונו של דאן — מותקפת על ידי כללי דקדוק, נושאים וכללים השייכים למסורת שירת האהבה הגברית, ובמקום לרפא את פצעי ה"מערבולת" הנשית הם מעכבים את הגלדתם.
הביקורת הגברית נכשלת באיתור הכאב הנשי, וזאת באורח חוזר, שבשביל האישה הוא כחוויית מוות. אם אדריאן ריץ' בחרה "לגנוב" את הכותרת של דאן, הרי זה משום שהאיסור האמיתי בעיניה הוא האיסור על מסורת כתיבת האהבה הגברית, ושירו של דאן בעיניה הוא דוגמה פר-אקסלנס לכתיבה הזאת. משום כך יש לשיר לו שיר "פרידה".
