כבר שבועות מנסים לשכנע אותנו שההגעה של HBO מקס לישראל היא ה-אירוע ה-מכונן של השנה, עד כדי כך שאפילו אירוע אחר שחשבנו שהולך להיות שיא חיינו, החתונה של נועה קירל עם ההוא השוער, גויס לטובת העניין ושיר הבריידזילה שלה הפך להיות חלק מהקמפיין של yes לקראת בואו של שירות הסטרימינג.
בין כל הבוג'רס הזה קצת לא נעים להודות שזה משמח, אבל לא עד כדי כך מרגש אותנו. כלומר, תמיד כיף שיש את האפשרות לצפות בתכנים נוספים ולא לחיות בפומו, אבל אם נודה על האמת, HBO היא כבר לא הרשת שפוצצה לנו את המוח עם סדרות שלא ידענו שאפשר לעשות, כמו 'אוז', 'הסמויה', 'סקס והעיר הגדולה' ו'הסופרנוס'. בהתאם, השערות שלנו בעורף כבר מזמן לא סומרות בכל פעם שהטו-טום הדרמטי עם סמל הלוגו מופיע על המסך. נכון שעדיין יש לה תכנים מצוינים, כמו 'הלוטוס הלבן' ו'דה פיט', אבל גם ככה קשה לנו לעמוד בקצב וזה לא שהעולם שלנו יקרוס בלעדיהם.
פסטיבל HBO מקס הזה מורגש במיוחד כשברקע מרחף כל הזמן האיום על היצירה הישראלית. ברגעים אלו ממש מככבות על המסך סדרות ישראליות שצריכות כל פרגון אפשרי בזכות האיכות שלהן כמו גם על היכולת ליצור בתנאים בלתי אפשריים, עם מלחמה, יוקר מחיה, מחסור בתקציבים והמתח התמידי בין הרצון להגיד משהו אמיתי לבין החשש להסתכסך עם מקבלי ההחלטות. רק עכשיו, למשל, רצות פה סדרות כמו 'זגורי אימפריה' שחזרה ל-HOT, 'יאפא' האמיצה של כאן 11, 'רצח בים המלח' בקשת 12, 'סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי' מ-yes דוקו וגם 'סאדה' של מכאן 33 ו'תראו אותי' של כאן חינוכית. ולמרות הרצון האובססיבי שלנו להרגיש חלק מהעולם הגדול, אנחנו יכולים להיות גאים שהן טובות ומרגשות לא פחות מאלו של הדוד מאמריקה, וכנראה רלוונטיות לחיינו קצת יותר מעוד חופשה מופרכת בריזורט.
