מיקי קם מעפעפת בריסים ומגלה לי סוד. ביום מן הימים – היא לא מתחייבת על התאריך, אולי בעוד עשור – היא תתפנה לכתיבה. סיפור חייה יתועד בכתב ידה, מפני שדף ועט מדברים אליה יותר מהמחשב. הספר שלה ייקרא "אני וקהלי".
את רצינית?
"למה לא? לפני חצי שנה, ביוני, חגגתי 70. איך חגגתי? הייתה אזעקה, רצתי למקלט של הבניין והודעתי לשכנים שהרעש והטילים הם לכבודי. אני המון שנים על הבמה. כמה המון? יותר מ-50. בגיל 18, כשהתגייסתי ללהקת הנח"ל, לא חשבתי שבצעד הזה אני בוחרת את המקצוע שילווה אותי כל החיים, מפני שהמקצוע הזה, כמאמר הקלישאה, בחר אותי. בפעם הראשונה שלי על הבמה הרגשתי שאני נשאבת לאיזה חור, או בור; זרמתי בתוך מנהרה שבה קורים המון דברים ופתאום מתברר שכבר חמישה עשורים הקהל ואני נמצאים במערכת יחסים. יש בינינו דיאלוג, זה 'גיב-אנד-טייק' הדדי, למרות שהקהל באולם לא מעלה בדעתו שדרכו אני פוגשת את עצמי".
מערכת היחסים הזאת מתנהלת על בסיס יומיומי. "אני לא זוכרת את כל הרזומה שלי, הקהל הוא זה שמזכיר לי איפה הייתי ובמי נגעתי. אני יורדת לירקן ומולי צועדת אמא עם עגלה. 'תראה', היא אומרת לבן השנתיים שלה, 'הנה הזברה'. כבר שכחתי שצילמתי את 'מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה' ל'הופ! לקטנטנים'. אני מתקדמת עוד שני מטרים, סוחבת סלים, וזוג בני 40 עוצר אותי. הם היו עם אמא שלהם במופע שלי. 'איזה מזל שאמא רצתה לראות אותך', הם אומרים לי, 'ואיזה מזל שהלכנו איתה'. תודה. אני ממשיכה לצעוד לאורך רחוב ארלוזורוב, הרחוב הכי חפור בתל-אביב, וכמה בני תשחורת צועקים אליי: 'זאת את מהשמיניה?' ברור שזה נעים. ואז, דקה לפני שאני מגיעה הביתה, עוצר אותי גבר. 'כמה אהבתי אותך בברנשים וחתיכות', הוא מחמיא, ואני עונה 'תודה, אבל בכלל לא הייתי שם'. גם זה קורה".
כבר 52 שנה, מאז להקת הנח"ל, היא צמודה ליהודה עדר, שהחליף את דני סנדרסון כגיטריסט. במפגש הראשון בין הזמרים לנגנים היא שמה עין על הגבוה עם הסיגריה והתנדבה לתפור לו חור בחולצה. "לפני כמה ימים יודה שאל אותי 'אז איך יהיה היום?' ועניתי 'אין לי מושג, אני יוצאת לקרב'. או שאחזור על הסוס או שאגרר למרגלותיו, או שזר עלי דפנה יהיה על ראשי או שתהיה לי צורה של גלדיולה נבולה".
כל הופעה מצטיירת בעיניה כקרב מפני ש"כל הופעה היא משהו אחר. בשבוע שעבר הופעתי בעיר מסוימת וקיבלו אותי מדהים. למחרת הופעתי בעיר קרובה – אותו מרחב אווירי, אותו מעמד סוציו-אקונומי – וזה היה אחרת לגמרי. אני יורדת מהבמה ושואלת את עצמי מה קרה? הרי זה אותו המופע. זה כמו עוגה. אני נותנת למישהי מתכון, העוגה שלי יוצאת בסדר ושלה יוצאת מדהימה. מה גרם להבדל? אולי זה התנור? גם כש-800 איש יושבים באולם אני קולטת, בשורה השלישית, את האחד שלא צוחק. כולם נקרעים והוא אפילו לא מחייך. דווקא אותו אני אתעקש להכניע".
איך תעשי את זה? תעמדי מולו? תסתכלי לו בעיניים?
"לא, זה ביני לביני. הוא לא יודע כלום על המלחמה שמתחוללת אצלי, הוא בשלו, לא מחייך, אבל בסוף אני אכניע אותו. אי-אפשר לעבור את החיים האלה בלי לפצח גם את האגוז הכי קשה. פעם חשבתי שמישהו חמוץ בגללי, אבל זה לא קשור אליי בכלל".
תראו אותה
המופע הטרי שלה, "מיקי כאן", עדיין בהרצה. "הוא יצא כמו שרציתי ואני מרוצה. יש לי כותבים חדשים, אבי בלקין ורן דוברת. כשלוקחים מחזה של שייקספיר אסור לגעת באף אות, אבל כולנו כאן ועדיין חיים ואפשר לעשות שינויים. ויש לי פרטנר. בערבים הקודמים הייתי לבד וזו הייתה בדידות מזהרת. יש המון עוצמה בזה, אבל את גם נורא בודדה. אבי יפה הוא שחקן נהדר ובזכותו יש לי יריעה יותר גדולה של יכולות, אנחנו עושים מערכונים וזה כיף לא נורמלי".
הדור הצעיר מגלה אותה עכשיו ב"תראו אותי", סדרת דרמה של אבנר ברנהיימר והבמאי אביעד קידר, המשודרת בכאן חינוכית. "הרבה זמן לא שיחקתי עם ילדים, ובסדרה הזאת השחקנים הם ממש ילדים, אבל מוכשרים בצורה בלתי רגילה. כשאביעד שאל אם אסכים לשחק את עליזה, המורה לדרמה, קראתי ואמרתי 'יאללה, אני בפנים'. הסדרה מקבלת תגובות נהדרת".
זה רק פרויקט אחד ביומנה העמוס. "התקבלתי לסדרה חדשה של דינה סנדרסון ויובל שפרמן לצד ששון גבאי. בקרוב אתחיל חזרות בקאמרי למחזה 'שותפה' עם אודיה קורן. היא משכירה חדר בדירה שלה ואני בתפקיד הלסבית שבאה לשכור. שירילי דשא תביים אותנו ויהיה כיף".
היו לך תקופות של אבטלה, בלי אף תפקיד באופק?
"זה קרה לי רק פעם אחת, אחרי הלידה של אלון, הבכור. פתאום היה מין שקט תעשייתי. לא נסחפתי לחרדה, חיכיתי בשקט, והאבטלה לא הייתה ממושכת מדי. מעבר לזה אני לא זוכרת תקופות כאלו. בורכתי".
ולמה עוד לא התחלת לכתוב את הספר המיוחל ששם כאמור כבר יש לו?
"חכי, עוד מעט. יש מלא דברים שקודמים לספר. מה עם המשפחה? הנכדים? בישולים? אני שר הבית, הכל עליי מפני שאני אוהבת לעשות את זה. אני על הבנקים, הכביסות, הקניות ואין לי טענות. יודה מחליף מיתרים בגיטרה ועושה את שלו. אילו הייתי חיה ב'למה-למה-למה' זה לא היה מחזיק. אני לא מאצילה סמכויות. אתה רוצה לעשות משהו? סבבה, קח. וכשאני מתעייפת לוקחים חופש".
יהודה עדר הוא כידוע נשיא ומייסד בית הספר למוזיקה "רימון", לשם הוא מתניע בכל בוקר, ואילו היא, אחרי היוגה, פוצחת בקריירה של עקרת בית עירונית שלא מעגלת פינות. "כולם שואלים אותי מה הסוד לאריכות הנישואים ולמרבה הבושה אין לי אף טיפ, חוץ מחוסר התאמה מוזיקלית. יודה רוקיסט, אני אוהבת שמאלץ ישראלי. זה הדבק. 52 שנה זה פסיכי, לא?"
את לא חוטפת 'ג'ננה' כשהוא שואל 'איך אני יכול לעזור לך'?
"לא, הוא כבר לא שואל. ככה זה. הכוונות של הגברים דווקא טובות, אבל הם לא יודעים להתבטא".
ומה יש לך ללמדנו ממרומי גיל 70?
"לדעתי, הגיל השלישי הוא גיל של דיוקים. אתה נעשה יותר מחובר לעצמך ולאמת שלך, יודע להבחין בין טפל לעיקר. הברכיים שלי גילו לי את הגיל הביולוגי שלי, עליהן אי-אפשר לעבוד. מצאתי את יוגה בשיטת איינגאר; היא קשה, יש בה הרבה נשימות, והיא באמת שינתה לי את החיים. אני חושבת שמי שנמצא על הבמה חייב לחזק את כלי העבודה שלנו, הגוף. אי-אפשר להיזרק מהמיטה לבמה".
ומה קורה בבוקר שבו כל מה שבא לך זה להישאר במיטה?
"אין דבר כזה. אני חיילת. כשצריך לקום – קמים. כשאני קמה 'הפוכה', אני מכבה את הרדיו ומחכה לשנ"צ. גם ביום ללא הופעה אני מכבה את הטלפון לשעה. זה מספיק כדי להיטען".
הבכור לבית קם-עדר הוא אלון (42), לקח את הגנים המוזיקליים של אבא; השני, נדב עדר (32), לקח את הגנים שלה. לאחרונה ראיינתי את השחקנית אלינור וייל, או-טו-טו כלתה. "היא נהדרת", קם מתמוגגת. "בתור ה'שוויגר' לעתיד אמרתי לה 'איזה מזל שאת טובה, עכשיו אוכל להגיד לך את האמת כשתהיה לי ביקורת'. הרי אי-אפשר ללכת כל החיים על בהונות".
ומה היה קורה אם נדב היה מביא מישהי שלא קשורה לתעשייה?
"בחירה שלו. אלינור ונדב למדו יחד אצל יורם לוינשטיין, ואחר כך – בום, התאהבו. כולנו מדשדשים בבוץ של האמנות. אנחנו אנשים חסרי גרוש, אך בעלי מעוף. הגדרה מנחמת".
איך התמודדת עם הגירושים של אלון?
"יודה אמר פעם שיש לו שריטה: מונוגמיה. נראה לי שהיום אנשים משחקים נורא בקלות ב'שברו את הכלים', אבל אלון הוא לא הראשון במשפחה. אבא שלי עזב את אמא שלי כשהייתי בת 40, היינו בהלם. אז ברור שהיה לי קשה כשאלון נפרד. שלא לדבר על הקושי שלו ושל שלושת ילדיו. מונה (6 וחצי) היא אהבת חיי. היא הבת שלא נולדה לי, ה'בסטי' שלי. מונה הכניסה לבית שלנו שמלות שמעולם לא התנופפו בו. זה היה בית של שלושה גברים, האסלה תמיד מורמת".
איך תמכת באלון?
"הבית שלנו הוא תמיד אי של שפיות. זה בית שמחבק, שמכיל ומקבל. אלון לא היה זקוק לעידוד מאיתנו מפני שהוא היה זה שרצה להיפרד. הוא היה צריך לדעת שהוא עושה את הדבר הנכון. עכשיו הוא נשוי בשנית לאורטל, רקדנית. הילדים לומדים בבית ספר בסטייל דמוקרטי, ואני לא מתערבת. טוב להם – טוב לי. גם אני לא למדתי משחק, אני אוטודידקטית. עצם העמידה שלי על הבמה היא קריאת תיגר על משרד החינוך. כשמורים אומרים לי בסוף הופעה 'את נהדרת', אני שואלת למה אף אחד לא אמר לי את זה כשהייתי בבית ספר".
מה עם שיפוצים ושימורים נוסח בוטוקס?
"אני עובדת עם הפרצוף שלי ופוחדת להרוס את המימיקה. בבוקר, כשאני מצחצחת שיניים, אני רואה במראה את השנים אבל לא נבהלת. אין ספק שנעורים זה דבר יפה, העור חלק, הכל עומד, אבל לי יש דברים אחרים. בשישי בבוקר אני מקבלת הזמנות: 'סבתא, יש מצב לבשר מפורק ועוגת פירורים?'"
את מוכרת את כדורי האופטימיות שלך?
"לא. את האופטימיות ירשתי מהוריי והכדורים האלה מיועדים לשימוש עצמי בלבד".
