יש איזו תוכנית טלוויזיה ישנה יחסית, "אנחנו במפה", שבאחד מקטעי הקאלט שבה, מנהל קבוצת כדורגל מליגה נמוכה בשם בצלאל (כלומר אסי ישראלוף) מבהיר לשחקנים באוטובוס, בדרך לאחד המשחקים, ש"הולך להיות ארבע אפס לנו". ישששש, כולם מריעים. ואז, כשנרגעים, המנהל מוסיף: "ובתוספת הזמן אתם מקבלים חמישייה". ואז מורה: "לויטה, אתה מרחיק לקרן דקה 70, גורמזנו אתה הולך להיפצע, ומי פנוי להכשיל לפנדל, 800 שקל? הלו, באים סקאוטים מהלאומית, שם מוכרים משחק בחמש ספרות".
כשזה בתוכנית קומית-סאטירית זה קורע, אבל ביום של 17 עצורים בחשד להטיית משחקים לאורך שלוש שנים, לשבעה מהם מוארך המעצר, אתה מנסה לדמיין איך זה נראה בחיים האמיתיים. כלומר–ובהנחה שהחשדות נכונים–איך נראה רגע שבו כדורגלן, מישהו שזה משלח הרגל שלו, החלום הגדול שלו מאז שהיה ילד, מתבקש ומסכים למעול בדבר שהוא אוהב יותר מכל. מתבקש ומסכים לעשות שקר בנפשו, בנפש חבריו למגרש, בנפש האוהדים, בנפש כל מי שמשוגע על המשחק הזה.
ברגע כזה יש סאונד התרסקות? שומעים את השבר? או שאין מצמוץ, גם לא דפיקות לב, רק רשרוש של החלפת מזומנים, ובדיחה צינית שנועדה לפוגג את המתח?
קשה לדעת לאן תוביל הפרשה החדשה הקשורה במ.ס קריית-ים, ובעצם בליגה השנייה המקצוענית בישראל. לרשימת החשדות העצובה, המייאשת–קנייה ומכירה של משחקים תוך מעורבות ארגון פשע–בסוף נדרשות ראיות מספקות וסיכוי סביר להרשעה כדי להעמיד לדין. לצורך פגיעה באמון הציבור בענף הרעוע ממילא, לעומת זאת, לא נדרש דבר מעבר לכותרות והמעצרים של אתמול.
במציאות שבה אחת ההקנטות הפופולריות באצטדיון כדורגל בישראל, כל אצטדיון, היא "יא מוכר משחקים", התגובה המיידית לפרשה כזו היא כן, ברור, בוקר טוב אליהו, ואיך זה שנפלו רק על קבוצה אחת?
השלכות מרחיקות לכת
מאתמול בבוקר, תהיו בטוחים, לא היה אפילו אוהד אחד מהליגה הלאומית או מליגה א' צפון שלא ניסה לשחזר את משחק הקבוצה שלו נגד קריית-ים, ומה היה שם, ואיזה גולים קיבלו ומה נתנו. קשה שלא לחשוב על אוהדי מ.ס קריית-ים, לא רבים, אבל כאלו שליוו את הקבוצה במסע ההיסטורי שלה ללאומית. איזה כתם על רגעים מופלאים. איזו בגידה באמון. שוב, אם יתברר שיש אמת בחשדות.
ברגע כזה מותר להתפלל שיימצא שחלה טעות. שרשימת העצורים הארוכה תתברר כאי הבנה. כי ההשלכות מרחיקות לכת. בסוף, כולנו יודעים, מספיקה קבוצה אחת, כלומר מספיק שחקן אחד, כדי להשחית ליגה שלמה. כדי להשחית את שליש האמון שעוד נותר.
