אחד החיפושים הפופולריים בימים האחרונים בגוגל הוא הסרט "האחו הקטן", והיה מפתיע ומשמח לגלות את הנתון הזה. זהו סרט תיעודי שהוקרן בכאן 11 במוצאי שבת, והצליח לגעת בצופים עד כדי כך שהם מיד חיפשו עליו מידע. ככה נראית ויראליות. הסרט מטלטל, כואב, מבלבל, קסום ובעת ובעונה אחת גורם לסערת רגשות. שום דבר לא מכין לקראת הצפייה בו – לא שם הסרט ולא הנושא שלו.
"האחו הקטן", פרי יצירתם של הבמאי אבנר פיינגלרנט והמפיקה הגר סעד שלום, עוסק בשלוש נשים – סבתא, אמא ובת. הן חיות באחוזת ענק ששייכת לדוד של הסבתא – בכיר באס-אס ושר החוץ של היטלר. השטח שימש בחלקו כמחנה ריכוז. הסרט עוסק באשמה הגרמנית על השואה ובמה שסוחבים בני הדור השני. יש רצון להתנער, למחוק לחלוטין את כל מה שהיה, אבל גם חומר ניקוי תעשייתי לא יסיר את הכתם.
באחוזה המרהיבה עם האחו הקטן והפסטורלי, שכאילו יצא מתוך גלויה, התרחשו מעשים מחרידים. הצופה מתחיל את הסרט במסקנה ברורה: את המקום הזה יש להרוס עד היסוד. מצד שני, דווקא כל הירוק הזה והשקט המצמית יוצרים אפקט חזק יותר מכל מצבה. הסבתא וונדי, בת 95 בעת הצילומים, זוכרת היטב את היהודים. היא גם ניסתה לעזור להם ככל שיכלה. הבת אינגה ממש לא רוצה להמשיך לטפח את הגינה ולהתמודד עם המורשת המפוקפקת. ככל שהסרט מתקדם, הנימוס הגרמני המאופק נסדק לטובת ויכוחים טעונים וסצנות שאינן מרפות מהצופה גם שעות ארוכות לאחר הצפייה.
"האחו הקטן" הוא מסע שבו השקט נשבר לאט ובכאב, ומותיר את הצופה עם שאלה קשה: האם ניתן לקיים חיים של יופי בתוך מקום שבו התרחש הרשע המוחלט? בכל מקרה, יש צדק רב בזכייתו של הסרט בפסטיבל דוקאביב 2024.
