בראשית השבוע, כשהירהרתי ביום שחרור אושוויץ הקרב ובא, שבו מציינים את יום השואה הבינלאומי – התביישתי. לא מכיוון שהעולם בחר ביום הזה כסמל של שחרור ממחנות ההשמדה, למרות שרק כ-7,000 איש נותרו בו ב-27 בינואר 1945, עת הגיעו אליו חיילי הצבא האדום – מוזלמנים שלא יכלו אפילו לגרור את רגליהם עשרה ימים קודם לכן ולצאת ל"מצעד המוות".
התביישתי, כי אחד הלקחים המרכזיים שספגתי כבת דור שני לניצולת אושוויץ מספר 48956 היה שבמחנה הזה כולם בערו אותו דבר. לא ניתן היה לדעת אם בעשן שיצא מן המשרפות, זה שקטל לימים את ריאותיה של אמא שלי, נמצאים שרידיהם של יוצאי סלוניקי, הונגריה, הולנד, צ'כיה או פולין. כולם עלו השמיימה שווה בשווה.
"העשן הסמיך חנק את הנשימה, במיוחד בלילות שבהם השמיים היו אדומים מעומס השריפות", כתב עיתונאי רוסי מפורסם, שראיין ניצולים על חוויית היומיום בתופת. אמא זכרה זאת עד נשימתה האחרונה, ושתלה מודעות זו בדמי: כל היהודים היו שם שווים. לצד זה, היא נהגה לומר שרבים מבין הנספים היו נעלים ממנה: תינוקות טהורים, ילדים שלא ידעו חטא, ומבוגרים שכולם טוב.
אושוויץ היה עבורה בית ספר ל"השגחה פרטית", חוויית "אצבע אלוקים" בצל הבורא, שבחר בה להינצל מבלי שתדע מדוע. בגיהינום, ברעב, הייתה גם ידידות בלתי נתפסת. בנות משפחה וזרות, חברות לבלוק, שהפכו לידידות נפש והצילו זו את זו שוב ושוב תוך סיכון חייהן. ידידות שנחתמה בצל המשרפות וצעדת המוות בערה בהן שנים רבות אחרי שחרור אושוויץ, ללא כל קשר לשמירת מצוות, עמדות פוליטיות, אופי או גיל.
גם בשנים קשות של שיקום, גם כאשר לעגו להן עם קריאות בנוסח "סבונים, צאן מובל לטבח", הן המשיכו בידידות והכלת האחר, שגברו על כל ההבדלים. זכיתי לחוות את שותפות הגורל, את עומק החמלה, האכפתיות לאחר, המסירות שאין לה שיעור, גם אחרי שכולן הקימו משפחות משלהן.
לאן הידרדרנו? איך זה שגם בימים אלה, כשטילים איראניים מאיימים עלינו, אנחנו עדים יותר ויותר לדריסת החמלה, לרמיסת רגשותיהם של הורים שכולים לפני שעיכלו את אסונם רק כי תינוקותיהם או ילדיהם שייכים למגזר אחר? לשימוש בכינויים "נאצי" ו"היטלר" כלפי יהודים?
ולמרות שקביעת יום שחרור אושוויץ כיום השואה הבינלאומי הוא פלסטר עלוב של אומות העולם, בפרט בתקופה שבה רבים כל כך רואים בנו מבצעי רצח עם בעזה, זה הזמן לזכור שמאושוויץ, עם כל עליבות השחרור, נותרו כ-200 אלף ניצולים. מ-1.3 מיליונים שהובלו אליו, רובם המכריע יהודים. כ-1.1 מיליון נרצחו. עבור חלק הוא היה רק תחנת מעבר בדרך למחנות אחרים, ושיעור מסוים מהם הצליח להינצל.
לעמות זאת, היו מחנות רבים שלא זכו לשחרור. טרבלינקה – 925 אלף נרצחים ו-67 ניצולים; בלזץ – כחצי מליון נרצחים ורק שבעה ניצולים; סוביבור וחלמנו – כ-200 אלף נרצחים בכל אחד, 58 ניצולים בראשון, שבעה שורדים בשני. ויש עוד דוגמאות דומות.
גם היום, 81 שנים אחרי שחרור אושוויץ, קיימים לא מעטים בעולם שמאחלים לכל יהודי – חילונים, מסורתיים, חרדים, דתיים לאומים – את אותו גורל. בואו נסתכל בראי ונאמר: לא עוד. לא צריך לעלות בלהבות כדי להפנים שכולנו אחים. לא צריך להקיף את האלונקה שעליה מונחת גופתו הטהורה של רן גואילי הי"ד כדי להבין למה אנחנו מסוגלים כשאנחנו רוצים. להציל עשרות זרים בשמחת תורה הקשה, לסכן נפשות כדי להביא גיבור יהודי לקבר ישראל.
נרצחי אושוויץ ומחנות ההשמדה, כמו מרבית ששת מיליוני קורבנות השואה, לא זכו לקבר ישראל. לכבודם, לכבוד קורבנות המלחמה האחרונה, הגיע הזמן לזכור שבאושוויץ כולם בערו אותו דבר. כולנו אחים, ולא צריך שיזכירו לנו את זה פעם נוספת.