ישנם רגעים שבהם מסך הטלוויזיה מפסיק להיות זירה של התגוששות וחוזר לתפקידו הראשוני והחשוב ביותר: המדורה השבטית. אמש, עם היוודע דבר החזרתו של רס"ר רן גואילי ז"ל, ערוצי הטלוויזיה בישראל ניצבו בפני מבחן של רגישות ואחריות. בתוך מציאות מדממת ומורכבת, שבה הגבול בין סיקור עיתונאי למציצנות עלול להיות דק להכאיב, התקשורת הישראלית ידעה למצוא את הטון הנכון. זה היה סיקור ענייני, חף מתקלות מביכות, ובעיקר – ספוג בממלכתיות שכה חסרה לנו ביומיום.
המלחמה הזו כפתה על מערכות החדשות סוג של סיקור שלא נלמד בבתי הספר לעיתונאות. שום ערוץ טלוויזיה בעולם המערבי לא נדרש להתמודד עם אירוע מתמשך כזה, שבו כל פריים עלול להיות חץ בלב של אומה שלמה. בקלות רבה הסיקור יכול היה לגלוש למחוזות של סנסציוניות וקיטש ויזואלי, אך אמש בלטה נחישות אחרת: הנחישות להישאר אנושיים לפני הכל.
זה לא היה ערב להתלהמות, ולא ערב לפרשנויות מלומדות של יודעי דבר. אמש לא נזקקנו לדעות, אלא לשיתוף בכאב. התמונות שזרמו מהשטח דיברו בקול רם יותר מכל פאנל מומחים: שיירת המשטרה המלווה ביראת קודש את ארון הקבורה, פניהם הצעירות של החיילים השרים ובוכים, והשקט שליווה את המעמד. תחושת ההקלה המרירה, המעורבבת בעצב עמוק על חיים שנגדעו, עברה דרך המסך בכל בית. לרגע אחד, היה נדמה שהצהרות פומפוזיות נותרו בחדר העריכה. הציבור קיבל ערב שקט, מופנם, כמעט טקסי.
הניגודיות הזו בלטה במיוחד על רקע אירועי היום. רק שעות ספורות קודם לכן, המסכים עוד רעשו מדיונים על "דרמות פוליטיות", איומים בפירוק הממשלה סביב סוגיות התקציב וקרבות קרדיט בין פוליטיקאים. עם רדת הערב, כל הרעש הזה התפוגג כלא היה. פתאום, שאלות כמו מתי יהיו בחירות או מי ניצח בסקר המנדטים נראו לא רק לא חשובות, אלא כמעט חסרות טעם. בטח לאור הסיפורים המדהימים על רן ז"ל, ועל הגבורה שהפגין באותו יום.
הטלוויזיה הזכירה לנו אמש מה באמת חשוב. היא דחקה את העיסוק הפוליטי הצר לטובת הסיפור האמיתי של החברה הישראלית – סיפור של הקרבה, משפחה וערבות הדדית. במקום שבו הפוליטיקה מפרידה, המסך (לשם שינוי) הצליח לרגע לאחות. אולי זה לא סימן לסופה של תקופה, ו-7 באוקטובר עדיין נוכח בכל נשימה שלנו, אבל בערב אחד של חסד וממלכתיות, קיבלנו תזכורת שיש לנו עוד דרך משותפת לצעוד בה, גם אם היא רצופה בדמעות.
בקטנה
"ישוחרר ברט" בנטפליקס היא אחת הקומדיות המוזרות שתפגשו על המסך כרגע. במרכזה עומד הסטנדאפיסט ברט קריישר, שבגיל 53 מנסה סוף־סוף להתבגר ולהפחית במינונים של סימן ההיכר שלו: ללכת לכל מקום בלי חולצה. האקסצנטריות הזו עלולה להרתיע בהתחלה, כשלא ברור מה האיש הזה רוצה מאיתנו, אבל עם 24 דקות לפרק הראשון – ההימור משתלם. מדובר בסדרה חמודה להפתיע, שמעבירה את הזמן בצורה מושלמת - וכנראה שגם ישראלים רבים התחברו לסדרה הסופר־אמריקאית הזאת.
