החלק הכי תמוה ב"אות קין", השיר החדש והעוצמתי של עמיר בניון, הוא התיאור של עצמו בשיר כמי ש"איבד נשמה בצבע אפור". סליחה, אפור? עמיר בניון? מה בדיוק גורם לכל כך הרבה אנשים לשאת אליו עיניים כבר 30 שנה, לשיר איתו בהופעות כאילו חייהם תלויים בכך, לבצע את "ניצחת איתי הכל" בגמר ריאליטי שישלח אותך לאירוויזיון? זה בטח לא אפור, ההפך: סוד הקסם של בניון הוא שאין סוד, הכל מושפרץ החוצה בשלל גוונים עזים הודות לשוליים דקים במיוחד שמתקשים להפריד בין העולם הפנימי והחיצוני.
זה בדיוק מה שקורה ב"אות קין", שבו בניון מזמין את הציבור לחפש אחר טיפוס נסער ורדוף, שהובטח לו ש"תקבל מכות בכל יום, מכל צד/ אתה בזירה, תרקוד, תצעד/ לבד תהיה חוזר והולך/ מאיר ודועך/ ואל תיכנס לבד אל הים/ אצבע במים – ואתה נעלם". היופי הוא שעם שורות כאלה בכלל לא צריך לתאר את המוזיקה: או שאתם מכירים מספיק את בניון כדי לשמוע אותה בראש, או שממילא המילים הן בעצמן דיסטורשן חד וחסר רחמים, כמו הרגשות של הדובר כלפי עצמו.
בזמן שבניון נובר בנשמה אפורה כביכול, שולי רנד דווקא שר על "לב לבן": הסינגל החדש שלו צובר פופולריות לא מפתיעה, שכן מדובר בשיתוף פעולה עם המגה-זורד של הפופ הישראלי, אבי אוחיון (שותף לכתיבת המילים לצד רנד) ומתן דרור (המלחין והמפיק). אלא שהתוצאה היא בעיקר תוספת טרייה ולוהטת לשוק שירי החופות למיניהם (הכרישים שביניכם כבר יכולים לפתוח הימור בפולימרקט), ולאו דווקא קריאת תיגר על "עטור מצחך" או אפילו על "יפה כלבנה" של אביתר בנאי, שעולה כרפרנס הן בגלל הנושא (אהבה), הצבע (לבן) וזהות המבצע (אמן כריזמטי מאוד עם זיקה לרוחניות בצורתה הדתית).
כמובן שמשמח לשמוע את רנד חוגג את המנוחה והנחלה אחרי כל מה שעבר, אבל דווקא "לב לבן" הוא קצת "נשמה בצבע אפור".
