"הביתה", שיר המחאה ממלחמת לבנון הראשונה שכתב אהוד מנור, הלחין יאיר קלינגר וביצעה ירדנה ארזי, הפך מאז 7 באוקטובר להמנון התקופה. "הביתה, הביתה, באה עת לחזור", שרו ישראלים רבים בכיכרות ובהפגנות, כשהם נושאים כרזות עם תמונות החטופים. כעת, עם חזרתו של רן גואילי, אחרון החטופים החללים שהוחזקו בעזה, ייתכן שהמנון התקופה יחזור למדף הנוסטלגיה. "הקהל יקבע איזו משבצת ימלא השיר בשנים הקרובות", אומר המלחין קלינגר. "אני חושב שהשיר פחות או יותר עשה את שלו. איזה מעמד הוא יקבל? את זה תקבע המציאות שלנו, שעולה על כל דמיון".
דמיינת סיבוב שני עם השיר הזה?
"ממש לא. במקור הוא היה שיר צרפתי שהוקלט על ידי הזמרת סילבי ורטאן בנושא אחר לגמרי. בתחילת שנות ה-80 חזרתי לארץ אחרי 11 שנה בפריז והבאתי אותו לירדנה ארזי ולאהוד מנור, והם הלבישו על המנגינה שלי מילים שהפכו אותו לשיר מחאה שקרא להחזיר את החיילים הביתה מלבנון. מעולם לא תיארתי לעצמי שהוא יהפוך לשיר מחאה. גם את הסיבוב השני לא דמיינתי. מי ידע שניקלע לסיטואציה כזו? בחלומות הכי גרועים שלי לא ראיתי את המדינה מגיעה למצב כזה".
התמלוגים שאתה מקבל בשנתיים וחצי האחרונות מבטאים את המעמד שהשיר קיבל?
"לא. התמלוגים בישראל לא מבטאים שום דבר, לפחות אצלי. כמובן שיש שינוי בכמות ההשמעות של השיר, אבל אין שינוי דרמטי בגובה התמלוגים. בחו"ל זה אחרת: כשיש לך שם שיר שזוכה להצלחה בקנה מידה כזה ולכל כך הרבה השמעות וקאברים, התמלוגים גבוהים יותר באופן משמעותי. זמרים ויוצרים אומרים, 'עשיתי להיט וקניתי מזה דירה'. בארץ לא, ומבחינתי זה גם לא הסיפור. השיר עשה את שלו ברמה הלאומית, וזה מספק אותי".
הפתיע אותך שדווקא השיר הזה הפך להמנון של התקופה?
"לא, כי הנושא שלו ענה בדיוק לצרכים ולמאוויים ולרגשות ולבעיות בתקופה הזו. השיר לא עבר החייאה, אלא לידה מחדש"
