כל העולם צחק עלינו, ספרו לנו את הימים, השעות והדקות אבל בסוף זה קרה. ועוד איך קרה. לא בפנדל במשחק גביע שאחריו בטח היו מספרים לנו שפנדלים זה לא נחשב, אלא על הבמה המרכזית, ביום היסטורי ומרגש לעם ישראל, הפועל עושה הפועל בצורה הכי הפועל שיכולה להיות. אם תשאלו 200 אוהדי הפועל ת"א אם הם היו מעדיפים גול מ-20 מטר לחיבור או כדור ירוי ממטר, שבדרך פוגע במגן ועובד את הקו בסנטימטר, ובקושי מגיע לרשת, עם ספק לנבדל – הבחירה שלהם תהיה אבסולוטית. דם, יזע ואם אפשר תוך כדי הצגת משחק אנמי והכרעה בשנייה האחרונה – זה לב ליבו של אוהד הפועל ת"א.
בהנהגת עמרי אלטמן, הגיבור הכי "נבל" שיש, שגם אחרי הגול מול בית"ר ירושלים שתו לו את הדם ואמרו שהוא ממציא פציעות ובורח ממשחקים גדולים. אז לא, אלטמן הוא שחקן של רגעים גדולים. וצ'יקו, ששלח את הקרואסון הכי גדול לרשת של מכבי ת"א. אני לא יודע אם הניצחון הזה הוא סוף הימים הנוראיים של הפועל ת"א. אני יודע שאתמול הוא המחר החדש של הפועל. קבוצה שלא משנה מי עולה בה בהרכב, שלא משנה מה אומרים עליה, שהכוכב הגדול והקפטן הפצועים שלה לא עולים בדרבי ועדיין מנצחת אחרי 12 שנה ומסיימת פרק עלוב בהיסטוריה שלה.
הרגע המשמעותי בגול השני היה כזה שמסמן התחלה חדשה לקבוצת כדורגל. שאנדה סילבה, עוד זר מושמץ, מבצע על עצמו איפון כשדור פרץ לא באמת נוגע בו. מיד לאחר מכן הפועל ת"א מגביהה כדור שהופך לשער ניצחון. תזכרו את הרגע הזה בעוד כמה שנים, כשתבקשו להבין מאיפה נולדה הפועל החדשה.
חזרת אליי, הפועל, ואל אלפי האוהדים שקפצו שעות מחוץ לבלומפילד. זה היה מחזה מרהיב ומרגש שלקוח מרגעי אליפות. בלי שלטים מתגרים, בלי סגירת חשבונות מול המשטרה, רק אהבה וטירוף חושים מהסוג שעושים גאווה.
כל כך הרבה ילדים קפצו בגול של צ'יקו, ורק ילד אחד לא. ירדן הקטן בן התשע. "אבא, שאנדה סילבה חוזר לסגל", אמר – והודיע לי ב-20.26, דקות לפני תחילת המשחק, שהוא הולך לישון. הסיבה ברורה. הוא סגר את הטלפון האדום שלו והתכונן לקום לעוד בוקר של תוגה. מצד שני, אביב בת השש הודיעה לי שהפועל מנצחים בטרם נרדמה. כשמכבי ת"א כבשו, נכנסתי למיטה וחיכיתי לפושים, אבל משהו בי ידע שהפעם הבאה שהטלפון יזרח גם הפועל תואר באור גדול. בגול השני חיכיתי שהמשחק ייגמר, ורק אז פתחתי את הטלוויזיה. ההודעות שהתחלתי לקבל היו יותר מברכות יומולדת וחתונה. אנשים מהתיכון כתבו לי. הבנתי כמה אנשים שלא בהכרח אוהדי הפועל היו כמהים לניצחון הזה.
האם להעיר את ירדן? האם לתת לו לישון ולנשק אותו בבוקר? עד ארבע בבוקר התלבטתי והבטתי בשקיקה אחרי כל סטורי שאוהד אדום העלה מהחגיגות והבנתי שהתחיל סיפור חדש, סיפור אדום שבעזרת אליניב ברדה ואדמונד ספרא מי יודע לאן יכול להגיע. ב-5.30 נרדמתי, עד שנשיקה רטובה של ילד עם מבט מאושר העירה אותי. "אבא, ניצחנו את מכבי", צרח בלחישה. "אבא, בוא נספר לאביב ונראה את המשחק".
הבטתי בפנים של ירדן בזמן שהוא צפה בתקציר וראיתי לאט-לאט איך הפנים המודאגות שלו משתחררות והחיוך מבצבץ. ירדן הקטן הלביש את אביב עם חולצת בית ספר אדומה ושניהם יצאו לבוקר אדום וחדש. ואני? שוב בכיתי. הפעם מאושר.
