מבין המוזיקאים הבכירים שלנו הפועלים בווליום גבוה גם בעשור השמיני לחייהם, שלמה ארצי הוא היחיד שמשלב – ובמינון גבוה יחסית – חומרים מהתקופה המאוחרת שלו, לצד הקלאסיקות מתחילת ואמצע דרכו.
זה התפריט שמקבלים בכל הופעה "רגילה" שלו בהיכל התרבות או בקיסריה. אבל כשארצי הגיע לראשונה למועדון הבארבי בתל-אביב לפני כשנה, הוא הבין שהאכסנייה היפואית מצריכה תמהיל מעט שונה. אחרי שכל הכרטיסים להופעות ההן נחטפו, מגיע עכשיו התיעוד על גבי תקליט ויניל כפול (יש גם מהדורה מעט ארוכה יותר בשירותי הסטרימינג, לטובת מי שטרם רכש פטיפון), גם כמזכרת למי שהיה, וגם כפיצוי למי שנותר בלי כרטיס.
ארצי של הבארבי הוא אותו ארצי מהיכל התרבות, עם אותם סיפורים בין השירים, אותה תקשורת ייחודית עם הקהל ואותה נבחרת נגנים שמצליחה לחדש בקטנה בשירים בני 40 פלוס. והוא גם קצת שונה, בעיקר בבניית הסט-ליסט. כשעוברים על 22 השירים שכאן עולה מיד ששני האלבומים שזוכים לייצוג הנרחב ביותר הם "חום יולי אוגוסט" ו"ירח", המייצגים שתי תקופות די סמוכות אך גם שונות בקריירה שלו.
"חום יולי אוגוסט" היה ונותר הפסגה שאליה ארצי הגיע ככותב וכמבצע בתום עשר השנים הטובות ביותר שלו שהחלו ב"גבר הולך לאיבוד", שמגיע לקראת הסוף. "ירח" מסמל את הנסיקה המחודשת שלו שהחלה בראשית הניינטיז, אחרי הכישלון הלא-ברור של האלבום "כרטיס ללונה פארק" מ-1990, ש"אגדת 21" מתוכו הוא גם אחד מהרגעים היותר טובים כאן.
בהשוואה לסטים חיים קודמים של ארצי שזכו לתיעוד, העיבודים בהופעה בבארבי מושכים מעט יותר לכיוון הרוק, בטח כשהוא בחר לפתוח אותה עם "לב שבור לרסיסים". אך ההישג של הסט הזה נמצא בהזדמנות לשמוע שירים שארצי לא נוהג לבצע לרוב בהופעות שלו כמו למשל "ימים כאלה" המצוין מ"חום יולי אוגוסט", ועוד יותר מכך – "כבר עבר די זמן" (שבמקור נקרא "מה רצינו להגיד") היפהפה והוותיק אפילו יותר מ"תרקוד".
באגף האירוחים תמצאו את רז שמואלי עם ביצוע יפה ל"תגידי" ובעיקר את דניאל וייס ב"שדות של אירוסים", שאי-אפשר לשמוע מבלי שהדמעות זולגות.
