"על כלבים ואנשים" היה שם לפני כולם. חודש בלבד אחרי הטבח, ירד הבמאי דני רוזנברג עם צוות קטנטן, וצילם סרט עלילתי ראשון ממש על אדמת ניר עוז והעוטף, כשעוד היה שטח צבאי סגור. רוזנברג, במאי שמחפש לא פעם איך לאתגר את הגבולות בין קולנוע תיעודי ועלילתי (נניח ב"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"), הגיע למקום עם השחקנית המדהימה אורי אבינועם בת ה-18, ושם הם צילמו סרט שבעשייתו הוא כמעט אוונגרדי: הוא צולם בשטח מלחמה, בלי תסריט שלם, ומתבסס על אלתורים והרבה מהתושבים ששרדו את הטבח ביישוב שמופיעים כשחקנים לרגע. מציאות ובדיון מתערבבים (בין היתר מוזכרים תושבים אמיתיים שנרצחו ונחטפו, ברגעים שנותנים בוקס בבטן) בסרט שעלילתו פשוטה: תושבת הקיבוץ מחפשת בהריסות את כלבה, ואת אמה שאיננה.
כששאלתי את רוזנברג לפני שנתיים, בכתבה ראשונה שעסקה בסרטים שיספרו על 7 באוקטובר, הוא אמר שמטרתו היא להוציא את סרטו כמה שיותר מהר לאולמות, "להכות בברזל בעודו חם" ולעמת את הצופים עם הפוסט-טראומה בזמן אמת. אני לא יודע מה גרם להחלטה לעכב את יציאתו לאחרי המלחמה, וגם איני בטוח שהיא הנכונה, אבל התוצאה נותרה מרתקת: גם אחרי שחלק מהקהל שבע ממבול הסרטים, הסדרות, התחקירים והכתבות המורחבות על אותו יום — "על כלבים ואנשים" מצליח להתבלט גם בזכות מה שהוא ולא רק איך הוא צולם.
זאת ועוד: כעת יש לסרט איכות של "סרט חלום", או ליתר דיוק סיוט שחוזר שוב ושוב בלילות. בבסיסו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט של שוטטות. בדומה לכלב באזור מלחמה, גם גיבורתו משוטטת בניר עוז הנטוש, ונראית אבודה. כמו מדינה שלמה שהופקרה. אגב, כאן המקום להזהיר את הצופים שמחפשים כל תירוץ לשנוא קולנוע ישראלי: ברגע יפהפה, בת החטופה מרשה לעצמה לדמיין באנימציה איך נראים חייו של הכלב בעזה, ובחזונה כלבה מאומץ על ידי ילד עזתי חף מפשע, לא מפלצת או תת-אדם. בושה! מעבר לרצון לקפוץ ולהתריס, זו אולי הזדמנות להזכיר שלא רק תחושות זעם ונקמה עורר 7 באוקטובר, אלא בחלק מהמקרים גם אנושיות, דמיון, חמלה ותקווה.
התוצאה היא סרט יפהפה, קטן במכוון, שמזכיר שהאסון הוליד קודם כל כאב, ומותר לשהות בו. בלי מסקנות חותכות, רק עיבוד ובהמשך השלמה. בשבוע כזה, שבו הוחזר החטוף האחרון, נראה במחשבה שנייה שזה טיימינג מצוין להיחשף אליו.
