לשמעון פרס המנוח יוחסה האמירה "אם העובדות לא תואמות את דעותינו, אוי לעובדות". פרס עצמו גילם לא פעם דמות של פוליטיקאי הלכוד במנהרת דעותיו הנחרצות, עיוור לעולם המשתנה סביבו. עם זאת, פרס ידע גם לצאת לא פעם ולא פעמיים בקריירה המפוארת והכואבת שלו מחליפת המגן של קונספציות ישנות ולחשוב אחרת.
שחרור משעבוד קונספטואלי קשה במיוחד כאשר הסביבה הציבורית והדרג המקצועי שבויים אף הם באותן התפיסות ומחזקים אותן. בקונספציה משתקת וחוסמת שכזאת אחז הממסד הביטחוני-מדיני הישראלי ביחס להנהגת חמאס תחת יחיא ומוחמד סינוואר. גם אני, כמו עיתונאים רבים, נחשפתי אליה בשיחות רקע עם בכירי המערכת הביטחונית בשנים 2015 עד 2023 שטענו כולם כאיש אחד: מטרת העל של חמאס כעת היא לקדם את הרווחה הכלכלית של תושבי עזה. לפיכך צריכה ישראל, למען ביטחונה שלה, לפעול במרץ בגזרה של סיוע אזרחי וכספי לעזתים, כי זו הדרך לאלף סופית את חמאס.
מעטים היו המומחים והפרשנים שחלקו על קונספציה זו, ואני הקטן בהם. ארגון טרור מהפכני כמו חמאס, כתבתי מעל דפי "ידיעות אחרונות", דווקא חושש משיפור ברמת החיים של אוכלוסייה שבתוכה הוא פועל משום שהשיפור מחליש את אחיזתו בה, מכבה את הלהט הקנאי ומקשה על גיוס המונים. מכאן שהכסף שזרם לעזה לא ירגיע את חמאס אלא להפך, ידרבן את סינוואר ואנשיו לפעולת טרור גדולה. לא סינגפור היא תהא אלא סומליה, כתבתי. ממסמכים שנתפסו במנהרות עזה עולה כעת שגם לראשי חמאס דאז הייתה קונספציה שגויה מן היסוד על אופי התגובה הישראלית וחולשת המשטר הציוני השסוע. אנחנו שילמנו את מחיר העיוורון התפיסתי של מנהיגינו, העם הפלסטיני שילם את מחיר הקונספציה המטורפת של הנהגת חמאס. מחיר נורא.
השאלה היא האם הפקנו את הלקח מהכשל בקונספציה או שרק החלפנו תפיסה דוגמטית אחת באחרת, הפוכה. בממסד הישראלי הביטחוני-ממשלתי העכשווי היפוך הקונספציות נראה מלא-מלא. אכן טעינו פעם אחת, מודים בכיריו, מראש הממשלה ומטה, אך לא נטעה בשנית: "אין לנו כל ספק" (מטבע לשון מגונה), הם אומרים, "שחמאס המובס מכין את הקרקע לעוד טבח כמו באוקטובר 2023. הוא הרי לעולם לא ישתנה. זו הנחת היסוד התפיסתית שלנו לעתיד נראה לעין".
אך בתוך תוכי מערכת הביטחון, על זרועותיה הארוכות, ישנם קצינים וחוקרים המגבשים תפיסה אחרת ולפיה חמאס 2026 אינו חמאס 2023. כל הצמרת שלו חוסלה, הם מסבירים, רבבות מבני עמו נהרגו ועוד רבבות נפצעו. התומכת הגדולה שלו, איראן, מפוררת מבחוץ ומבפנים. חמאס החדש, פוסט-סינוואר, פוסט-דף, משתנה מן היסוד ומאותת בבירור על נכונותו לוותר על המאבק המזוין בישראל. אומר אחד המומחים לארגוני טרור פלסטינים: "כלקח ממלחמת חרבות ברזל חמאס עובר תהליך מזורז של דה-סינוואריזציה, של מעבר מטרור לפוליטיקה. המאבק המזוין בישראל כבר לא בדנ"א שלו, הוא נשטף עם נהרות הדם". מכאן המסקנה: תמורת הכרה פוליטית ושיתוף בממשל פלסטיני עתידי חמאס יהיה מוכן לא רק להתפרק מנשקו ולהסכים לפירוז הרצועה אלא גם לכתוב מחדש את אמנת היסוד שלו. בעידוד גורמים הכי בכירים בממשל האמריקאי הנוכחי חמאס בדרך לאמץ את המודל של הסדר מדיני.
האיפכא מסתברא הזה אינו נחלת פציפיסטים או שמאלנים או חולמים בהקיץ. אם כבר, אז להפך; הוא מנומק וממוסמך תחת הכותרת האומרת: "הניצחון המוחלט במלחמת חרבות ברזל מביא לקץ את חזון ההתנגדות הפלסטינית המזוינת". אל לה, לישראל, להתבצר מאחורי קונספציות שהיו נכונות בעבר אבל אז הושלכו לפח. עת המדינאות הגיעה.
