1 יום רביעי, היישוב מיתר. ההספד של טליק גואילי מהדהד בעולם כולו. הייתי במיתר רק לפני שבועיים, וזכיתי להרצות בתיכון שבו רני למד. שמעתי את טליק אינספור פעמים. זה לא ייאמן על איזה סיפור קטנטן היא חוזרת, מכל מסכת החיים של בנה. גם בהספד חזרה על האפיזודה הזו, שוב: "רני היה גאה להיות שוטר. אבל הוא חזר לאחרונה מהפגנה סוערת וסיפר לי: ירקו עליי בהפגנה. לא יודעת מי, אבל רני אמר: 'מה הם לא מבינים? שאני זה הם ואנחנו באותו צד? שאני שוטר ואני בעבודה?'".
זה מדהים. טליק לא סיפרה איך יצא בבוקר שמחת תורה, כשהוא מחלים מניתוח בכתף. בהספד גם לא הזכירה כמה מחבלים חיסל בעלומים ואיך הציל בדרך לשם גם שורדים מהנובה. זה מה שהיה חשוב לה לומר בפרידה מבנה.
מי זו האישה הזו? מאיפה הבהירות והרוח? לא מזמן טליק סיפרה בראיון על המהפך האישי שלה. "התעוררתי אחרי 7 באוקטובר וראיתי סרטון. לא אשכח את זה. היה שם מילואימניק שהחזיק טלית, פרס אותה, ואמר: 'אני מניח תפילין בפעם הראשונה בחיים שלי. אני לא דתי, אבל אני יהודי'. אני חושבת שזה היה אחד הסרטונים הראשונים שראיתי במלחמה, כשהכל היה כזה טרי, ואמרתי לעצמי: וואו. אנחנו יהודים".
המראיינת, אביגיל בכור, מהנהנת בהתרגשות, וטלי ממשיכה, "רני יצא להילחם במפלצות האלה בגלל שאנחנו יהודים. והכל התחבר. בעלי התחיל ללכת עכשיו לבית כנסת בכל יום שישי. אני מדליקה נרות שבת, מה שלא עשיתי בעבר. אנחנו לא דתיים אבל אנחנו יהודים, ואנחנו עושים הרבה דברים ויכול להיות שנתקרב עוד ועוד".
הקהל נעמד אז ומחא לה כפיים שם, ממש כמו השבוע בסיום ההספד. מתוך הכאב, שפה חדשה נכתבת לנגד עינינו. את ההספד השבוע טליק סיימה במשפט: "אני לא יודעת איך היינו עובדים את כל השנתיים וארבעה חודשים האלה בלעדיכם".
2 נמשיך לפרק החדש בפודקאסט של עמרי פלד. פלד הוא מסוג המראיינים שמייצרים ברשתות את התדר הזה. אושיות תוכן שמאתגרות את השיח, ומדברות על אחדות ועוצמה. הפעם הוא ראיין את שיר סיגל מקיבוץ כפר עזה, שהוריה, אביבה וקית', נחטפו. שיר סיגל וטליק גואילי לא קיבלו שום דף מסרים, אבל הן מדברות את אותה שפה.
שיר סיפרה איך בהתחלה קראה לשרוף את המדינה, לחסום כבישים, לצרוח. "שם הייתי, אבל למדתי שיעור. יש פה עם שלם, אנשים מגוונים. חלקם הם ההפך הגמור ממני. בתחילת המלחמה כששמעתי את הביטוי 'כולנו אחים', אמרתי: איך מישהו מאמין בדבר הזה? הרי יש אנשים שלא רוצים עסקה שתחזיר את ההורים שלי הביתה. עברתי שינוי. האנשים שחושבים אחרת ממני הם כמו אחים ביולוגיים ממש".
זו שיחה של שעה שלמה ששווה להקשיב לה, אבל שיר, כמו טליק, מספרת על הגילוי המפליא דווקא בימים הקשים ביותר: "התפיסה של 'עם ישראל' לא הייתה נוכחת בחיי. לא גדלתי על זה. ידעתי שיש משפחה, יש כיתה, יש קיבוץ, אבל 'עם ישראל'? פעם זה לא היה חלק מהסיפור שלי בכלל".
3 יום שני בצהריים, ירושלים, בית האבלים שבו יושבים שבעה על התינוק ארי כץ, שנפטר במעון יחד עם התינוקת ליה גולובנציץ.
מתברר שהאם האבלה, חני, עמדה בראש מיזם הנצחה התנדבותי, שבו אלפי שרשראות ותכשיטים עם תמונות נופלים הועברו למשפחות השכולות. כעת המשפחות מגיעות אליה. על השולחן בצד מכתב חם מ"אלמנות חרבות ברזל". מנחמים מכל המגזרים גודשים את הבית. מרים פרץ יצאה, וגם הרב לאו, כשמשפחה דרוזית נכנסת פנימה, ועוד משפחה שבאה לדבריה ממועצת בנימין, "בשם כל היישוב נריה".
חני קמה ויצאה במיוחד לבית המשפט, בעיצומה של השבעה, באופן חריג. בדמעות היא ביקשה שם שהמטפלות ישוחררו למעצר בית. היא סיפרה על שלושה ילדים שלה שהיו במעון הנפלא הזה, ועל כך שאין טעם להתייחס למטפלות "כמו מחבלות", זה לא יועיל. עד לרגע זה, היא מספרת לי, אין לה מושג מה באמת קרה שם, ואולי לעולם לא תדע. אין שום ממצא ברור.
כל זה לא הפריע לאנשים רבים כל כך לפסוק, לחרוץ דין וגם לתקוף אותה ואת המגזר שלה תוך שניות. היא כועסת מאוד על הדיווחים התקשורתיים, על השיח ברשתות. אני שואלת אותה מה הכי חיזק אותה בשבוע הזה. היא חושבת על כל הדמויות שעברו בסלון, ובסוף עונה, בלי תיאום מראש, בלי דף מסרים: "בסוף מה שהכי חיזק אותי זה עם ישראל".
4 ולסיום, תזכורת:
• פרשת השבוע היא פרשת "בשלח", הפרשה הרביעית בספר שמות. היא מתארת את האירוע הגדול שחתם את יציאת מצרים – קריעת ים סוף. אחרי שיעבוד של שנים ארוכות, אחרי המתנה לקיום ההבטחות האלוקיות, המצרים טובעים בים, ועם ישראל נפרד מהם למציאות חדשה.
• השבת שבה קוראים את פרשת "בשלח" מכונה גם "שבת שירה", בגלל שירת הים שמופיעה בפרשה, אחרי קריעת ים סוף. יש מנהגים רבים בשבת המיוחדת הזו, שמזכירה את השירה השמחה והמרוממת של אבותינו. פרשנינו מבקשים שנשים לב לא רק לנס, לקריעת הים, אלא לתגובה שלנו – כולם שרו ביחד, בהתרגשות, באמונה, באופטימיות. השירה החגיגית הזו נכנסה לסידור התפילה, וגם היום, יותר מ-3,000 שנה אחרי שנאמרה לראשונה, אנחנו אומרים אותה מדי בוקר בתפילת שחרית ונזכרים בסיפור המכונן הזה.
• אבל זה לא הסוף. בהמשך הפרשה מופיעות גם תלונות של העם. אדם יכול לצאת ממצרים, ורגע אחרי קריעת ים סוף להתעלם מהנס שקרה לו, לראות רק את מה שחסר לו, להתמרמר ולהתלונן. אנחנו אלה שבוחרים במה להתמקד, אנחנו בוחרים בין "שירת הים" ל"תלונת הים". זה נכון לגבי אבות אבותינו, שם ביציאת מצרים, וזה נכון גם לגבינו, ברגע הזה ממש.
• ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם״ - מיד לאחר שהעם מתלונן ומעלה ספקות, האויב עמלק מגיע לנצל הזדמנויות כאלה של שסע פנימי, בלבול ומבוכה, ולהילחם בנו. כשאנחנו מביעים חוסר סולידריות וחוסר אמונה ורק מתלוננים כל היום, אנחנו כמו מזמינים את האויב בהתנהגות שלנו. זה מסר חשוב עד היום.
• ביום ראשון בערב מתחיל ט"ו בשבט, חג האילנות. יום של חיבור לאדמה, לחקלאות, לארץ ישראל.
שבת שלום וט"ו בשבט שמח.
הסטטוס היהודי: "מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס / אֲבָל מִקָרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. / אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו / וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת". ("ניסים", יהודה עמיחי, על קריעת ים סוף)
