איך חוזרים הביתה? כעת, עם שיבתו של החטוף האחרון למנוחה נכונה, השאלה הזו נוכחת עוד יותר. משהו תם ביום שני בצהריים, עת חיילי צה"ל ליוו בשירה שקטה ארון עטוף בדגל, אבל כל כך הרבה נותר פעור. כל כך הרבה טרם דובר וסופר. התקווה שעם השיבה "נקום", "נתקן" ו"נשקם" היא תקוות אמת. אבל המציאות נותרה מרה, וההקלה רגעית. האתגרים לא התפוגגו. התשובות הרבות לשאלה איך חוזרים הביתה דורשות זמן, עדינות, מרחב. כל מי שמנסה לאכוף נרטיב בודד על אחד הפרקים הקשים בתולדותינו, עושה עוול.
האודיסאה היא סיפור השיבה המכונן של תרבות המערב. בשיבה המאוחרת יש התרה והחמצה בדיבור אחד. כשאודיסאוס, מלך איתקה, שב הביתה אחרי מסע בלתי נתפס ומלחמה אפית, איש לא מזהה אותו. הוא נראה כקבצן, כזר. גם הבית שאליו שב השתנה לבלי הכר. המשרתת, אוריקליאה, שהייתה המינקת שלו, שוטפת את רגליו של ההלך ורואה על ברכו צלקת קטנה.
אודיסאוס שב, אך הצלקת קודמת לו. היא מזהה אותו לפני כל סיפור אחר. זו לא צלקת מהקרב בטרויה או מהמאבק עם הציקלופ. זו צלקת מימי נעוריו כשצד חזירי בר. בישראל, כל הפצעים מהדהדים אחד את השני. חילופי מזג האוויר מעירים את הצלקות כולן. הן הפכו לחלק מהזהות שלנו, ובמידה רבה מגדירות את הסיפור שלנו.
אודיסאוס מזוהה לא דרך ניצחונותיו, גבורתו או הישגיו, אלא דרך סימן דהוי של פגיעוּת. והשיבה הביתה? השיבה המאוחרת איננה סגירת מעגל, היא רק חושפת את המקום שבו הזמן נקרע.
*
הזמן נקרע ב-7 באוקטובר 2023, בוקר שמחת תורה תשפ"ד. השעון שעמד בכיכר החטופים מנה שתי ספירות שונות בפעימה אחת: את ימי השבי ואת הימים שחלפו מהאסון. כעת חוט הזמן מתפצל. ימי השבי תמו ונותרה רק הספירה של אחרי הספירה.
הספירה של משפחות ש-7 באוקטובר הוא יום אסונן הפכה ברגע לספירה פרטית, לא פומבית. השעון נעצר, הסרטים הצהובים נגזרו, הסיכות הורדו מדש הבגד. אין טקס שמבדיל בין קודש לחול. 25 אלף כיסאות כתר צהובים פוזרו בכל רחבי הארץ. הם הונחו בכיכרות, בצידי הדרכים, על הבמות באולמות ענק, באצטדיונים ובמשרדים ובתים פרטיים. ועכשיו מה? חברת כתר פירסמה הודעה המזמינה את הציבור להחזיר את הכיסאות לגריסה ומיחזור. אבל באלפי בתים ייוותר כיסא ריק ממשי, לא דימוי ולא סמל, עבור מי שלא ישוב לעולם.
מיום שפרצה המלחמה מלווה הצלם רן מלמד את מאבק משפחות החטופים, ובייחוד את משמרת 101 שמהותה נוכחות שקטה במרחב הציבורי. רן הוא הצלם עם הכובע, ובכל כובע ‑ אלפי סיכות. "כשהתחילה המלחמה שמתי סיכה אחת צהובה, ולאט-לאט נוספו עוד סיכות ועוד לבבות", הוא מסביר. "הלוגו של כרמל (גת), וכיסא צהוב, וקובייה הונגרית של נמרוד (כהן) וכף היד של אמילי (דמארי), ובכלל כל סמל של חטוף שיכולתי להשיג. עכשיו לפחות אנסה להיות הנצחה מהלכת על שתיים. נדמה לי שאם אמשיך ללכת עם הכובעים ועליהם הסיכות, אף אחד לא יוכל לשכוח מה קרה כאן בשנתיים האחרונות".
גם כרמית פלטי קציר, שאביה רמי נרצח ב-7 באוקטובר, אחיה אלעד נרצח בשבי, ואמה חנה נפטרה זמן קצר אחרי ששוחררה בפעימה הראשונה במצב רע מאוד, השיבה את המגנט הצהוב עם סמל החטופים לרכב, אחרי שהסירה אותו לרגע עם שיבתו של רני. "אנשים גוזרים סרטים, מורידים מגנטים, מעלים לרשתות, מצמידים שירים מרגשים. גם אני הורדתי את המגנט של רני. הוא הוחזר. לא כמו שיצא, כפי שאמר מפכ"ל המשטרה. הוא יצא חי וחזר מת. יש הבדל ויש רצון לטשטש את ההבדל", היא אומרת.
"אלעד לא 'חזר הביתה' - הוא נחטף חי וחזר בשקית. יום אחרי שרני חזר, החזרתי את הסרט הצהוב, כי הפצע נשאר. כי מה שקרה, קרה באמת. וזה חלק ממני ומהזהות שלי, ואני בוחרת לתת לזה נוכחות ומקום באווירה שמנסה להעלים, לשכוח, לייצר סוף טוב".
יובל דנציג, שאביו אלכס בן ה-75 נרצח במנהרות חמאס, מוסיף: "אני מרגיש שבמקום להבין את המצב הרגיש, שוב יש אופוריה. הסיכה ירדה, אבל החור בלב נשאר. החטוף האחרון חזר, אבל אנחנו כחברה חזרנו אחורה. ציפינו שמה שעברנו יפקח את העיניים ונבין שהשבר הפנימי בסוף הוביל למה שקרה. זה מה שגורם לכך שאין חקירה של האסון, וכל יום ללא חקירה מקרב אותנו ל-7 באוקטובר הבא".
"אין יותר חטופים בעזה. זו עובדה וזו הקלה אדירה ויש כאב אדיר בצידה", מוסיפה פלטי קציר ומשתמשת בדימוי מדויק: "דמיינו אתכם הולכים עם טונות בטון על החזה, ואז מורידים אותו. התחושה המיידית היא הקלה, אבל מיד אחריה, כשהבטון כבר לא שם, אפשר לראות ולהרגיש אילו עצמות נשברו, את ממדי ההרס. ופה אנחנו מתפצלים. כי לחלקנו ההרס האישי הסתיים ולחלקנו לא.
"אנשים חיכו לקבל את חייהם בחזרה, את השבתות שלהם, את פרקי היד שלהם, את היכולת לשמוח בלי להרגיש אשמה. הלוואי שהייתי איתם בזה. יש קנאה, לא אכחיש. עבורי זה רגע קשה של בדידות. כי אני נשארת עם האין והחורבן וההרס. החזרתו של רני לא מקזזת ולא מבטלת את זה.
"אני יודעת שאתם רוצים בטובתי, אני יודעת שאתם רוצים שעכשיו אוכל לנוח, שאחיה, שאשתקם, שאתרפא. אני לא יודעת מה זה אומר עבורי. תנו לי להגדיר עבורי מתי לשמוח, זה לא מסתנכרן עם מבזקי החדשות. תנו לי להבין איך ללכת בשדה המוקשים הזה. הוא מתפוצץ גם עליי, אין מפה".
*
"עד החטוף האחרון" היה המוטו שהוביל את המאבק, והזעקה הזו סימלה משהו שהוא גדול יותר מסך חלקיו: בתוך אסון כל כך נורא את הראוי יש לדרוש, גם אם הדרך לוטה בערפל.
אולי היינו קטני אמונה, אבל בשיאה של המלחמה אי-אפשר היה לדמיין שלא ייוותרו חטופים בעזה. ההנחה הייתה שיהיו רבים שגורלם לא ייוודע לעולם. בתדרוכים הרשמיים אמרו מפורשות שההערכה היא לעשרות רון ארדים.
בתוך החורבן, בתוך הקושי, בתוך הצורך לגזור קופונים או לארגן את המציאות מחדש, יש גם את ההכרה שהיעדר חטופים בעזה הוא רגע משמעותי. רגע שעבורו נשפך דם רב, הושקעו ימים ולילות אין קץ. שיבתו של רן גואילי למנוחת עולמים לא פתרה את בעיית עזה, לא פירקה את חמאס מנשקו, ולא הקלה במאום את אתגרי הביטחון הסבוכים של ישראל. אבל היא מאפשרת מרחב פעולה חדש - מהרמה הטכנית, ועד הרמה התודעתית הרחבה.
בפרק דברי הימים של אסון החטופים וסיפורי השיבה יש חלק יוצא דופן המוקדש לרוח האדם, ליכולתם של אנשים בתופת בלתי נתפס לשמור על צלם אלוקים, לנהוג בנדיבות ואמפתיה גם כשאין להם דבר, למצוא שברירי אור בחושך מוחלט. השבים הפכו למגדלורים, מורים גדולים שמזכירים מה חשוב ומה אפשר, גם כשנדמה שאין סיכוי. בעל כורחם, הם הפכו מפוסטרים למפורסמים. כל סיפור שנחשף, מלמד כל כך הרבה. וגם זה חלק מהכאב. מי שלא שבו, מי שנרצחו בשבי, לא יוכלו לספר. לא תהיה עדות. את הפאזל הזה לא יהיה ניתן להשלים.
טראומה היא אובדן עצום, אך בתוך האפלה מתגלים גם כוחות אדירים. האבידות והמציאות אינן מתקזזות אלה עם אלה. הן מתקיימות זו לצד זו, במתח מתמשך, ולעיתים באותו הרגע ממש. מלאכת המיפוי של מה נלקח ללא שוב ומה נולד מתוך הפצע היא תהליך לא לינארי. אין כאן סיפור אחד שאפשר לאכוף, ואין שורה תחתונה שניתן לגזור.
"שמור את הצלקת", כתב נתן יונתן אחרי נפילת בנו, ופירט:
"אבל את הצלקת שמור מכל משמר, זו שהשאירה לך אמא
להצילך משכחה, סימן אחרון שמכאובה הותיר
הוא שיחזיר אותך לחוף נטול הרחמים".
איך שומרים צלקת? בהפגנות האדירות למען השבת החטופים זעקו מאות אלפים: אנחנו איתכם, אתם לא לבד. הקריאה הזו מבקשת להניח קודם כל תשתית של סולידריות והכרה בפצע. ברגעים האיומים והמייאשים, וברגעי האושר וההקלה – עומדים יחד ומחזיקים את כל הרגשות יחד, כתף אל כתף.
"אנחנו איתכם, אתם לא לבד" זה מצפן יקר, שיכול להאיר את הדרך גם עכשיו. דווקא עכשיו. עבור השבים, עבור המשפחות של מי שלא שבו, עבור המוני המשפחות השכולות של הקורבנות והחללים, עבור הפצועים, עבור המשפחות שהתפרקו ונסדקו, עבור המשרתים והמשרתות.
אנחנו איתכם, נושאים את הצלקות. מגלים את מידותיהן. מכירים את עצמנו מחדש איתן. אנחנו לא לבד.
