(נכתב ביום ה-844 – יום שלישי, 27 בינואר 2026)
אני פוקחת עיניים ומתבלבלת.
לרוב, התפילה הראשונה שלי בבוקר, עוד לפני שהרגליים נוגעות ברצפה, כוללת את הבקשה: "אנא ממך, החזר את רן הביתה היום". אבל הבוקר נעצרתי לפני שהגעתי אליה.
בכל בוקר, בדרך למטבח, אני עוברת בסלון ויוצאת למרפסת כדי לעדכן את לוח המספרים המציין את הימים שחלפו מאז שחיי הקודמים נעצרו; מספר הימים שבהם החטופים מצויים בעזה מאז 7 באוקטובר.
היום אני לא מחליפה את המספר. היום אני מסירה את הלוח.
1 צפייה בגלריה
"קיר העצב" בבית גולדברג־פולין ופיסות הדבק שהצטברו עליו עד השבוע | צילום: באדיבות המשפחה
× × ×
בבוקר טיפוסי, בזמן שהמים רותחים לקראת הקפה שיעזור לי לצלוח עוד יום אחרי לילה טרוף, אני מוציאה את נייר הדבק, תולשת חתיכה וכותבת בטוש שחור את תג השם היומי שלי - מספר שמשתנה עם כל זריחה. נייר הדבק נצמד לחולצה שלי ובמשך היום שוכן מעל ליבי. התחלתי לנהוג כך ביום ה-26. בלילה, אני מסירה את נייר הדבק ומדביקה אותו על קיר העצב, והוא מצטרף ליתר פיסות הדבק שהצטברו במהלך יותר משנתיים של הטקס המכאיב הזה.
היום זה נגמר, וביחד עם מיליוני אנשים (כן, מיליונים!) שאימצו את המספרים על בגדיהם, אנחנו מניחים את הטוש. היום סרט ההדבקה שלנו חוזר להיות סתם נייר דבק ולא אות כאב.
× × ×
ב-7 באוקטובר 2023, ילדי הבכור ובני היחיד, הירש, השתתף במסיבת הנובה שחרתה על דגלה אחדות, אהבה ושלום. באותו בוקר ישראל הותקפה וחייהן של אלפי משפחות השתנו לתמיד. לכל אחד יש סיפור. בסיפור שלנו הירש נפצע קשה כשידו השמאלית והדומיננטית נקטעה בפיצוץ. הוא נחטף, עונה, הורעב והוחזק בשבי 328 ימים, שבסופם הוצא להורג במעמקי האדמה, במנהרה מתחת לרפיח, יחד עם אורי, אלכס, עדן, אלמוג וכרמל.
הם היו "ששת היפים", The Beautiful Six, צעירים מלאי חיים ואהובים. הירש הוחזר אלינו מצולק מעינויים, מלוכלך וכחוש, עם שישה חורי קליעים שניקבו את גופו היפה. הוא חזר בשק, ואנחנו "זכינו" להטמין באדמה את האור של חיינו, פחות מעשרה קילומטרים מהבית.
לצד משפחות נוספות של חטופים וחטופות, המשכנו להיאבק למען שובו של כל אחד ואחת. כשהירש, אורי, אלכס, עדן, אלמוג וכרמל הוחזרו בשקים, עוד היו שם 101 חטופים, אז המשכנו להסתובב, לשתף, לדבר, להיפגש, לפעול, להתחנן ולהתפלל לשובם. זעקנו "עד החטוף האחרון".
המרחב שבו חיים בני משפחה שאיבדו את יקיריהם הוא מתעתע. למראית עין, נדמה שאנחנו כאן איתכם, ואנחנו אכן כאן, אך בה בעת, אנחנו גם תמיד במקום אחר, עם האדם שאותו טמַנו באדמה. זהו מצב שאני כבר מכירה היטב, למרות שאני עדיין מגששת את דרכי במציאות המסתורית הזו.
אלפי משפחות פנו אליי (כן, אלפים!) וסיפרו איך הן מנסות להמשיך לצעוד בעולם הזה, כשהן נושאות על גבן משא של סבל שמכביד ומכשיל את ברכיהן, וחיות במקביל במרחב אחר, שאינו נותן מנוח. אלו חיים כפולים. אומרים שפיצול קשב הוא מיתוס, אבל בשבילנו זהו כורח המציאות. אין דרך להניח את הריק הזה מהידיים, ולכן אנחנו מנסים לפצח את האופן שבו ניתן לסחוב את הכאב בצורה קצת יותר "אלגנטית". האם יש דבר כזה "סחיבה אלגנטית"? לא יודעת. אני עובדת על זה, חִזרו אליי בהמשך.
× × ×
אחרי יותר מעשר שנים, זו הפעם הראשונה שאין בעזה שבויים ישראלים. ב-2014, כשהירש היה בן 13, אברה מנגיסטו תעה בדרכו לעזה ונחטף בידי חמאס. הירש רתח מזעם. הייתה בו צדקנות נעורים טהורה ששמורה רק לגיל הזה - הוא פשוט לא תפס איך המדינה כולה לא עומדת על הרגליים.
איכשהו, הוא התחבר לקבוצה של אזרחים ותיקים שעמדה פעם בשבוע בראש רחוב ירושלמי עם כרזות הדורשות להשאיר את גורלו של אברה על סדר היום. זו הייתה חבורה מגוונת ומשונה של אנשי עקרונות שהורכבה מעשרה אנשים בקושי וילד נמוך עם משקפי חנוניים עבי מסגרת. כזה היה הירש. כעבור עשר שנים, כשהוא היה בשבי, לא פעם אמרנו לעצמנו שלפני שהירש הפך לחטוף, הוא פעל לשחרור החטופים.
לאורך כל המאבק שלנו להחזרת חטופי 7 באוקטובר המשכנו לקרוא גם לשחרורו של אברה, שהוחזק בעזה מספטמבר 2014, עם חטוף ישראלי נוסף, הישאם א-סייד, ושני חללים - הדר גולדין ואורון שאול, שנהרגו ונלקחו בשבי בקיץ 2014. כשאברה חזר בשלום בפברואר 2025, המשפחה שלנו החסירה פעימה מיוחדת. ידענו שהירש היה כל כך שמח לדעת שהוא סוף-סוף בבית.
אתמול, ביום ה-843, גופתו של רן גואילי הושבה למשפחתו בתוך שק. אני מכירה את החוויה הזו מקרוב. היום שבו הירש חזר הביתה לא היה יום שמח בשבילי. בכלל לא. הוא שינה את חיי לנצח, ומאז כל יום ספוג ביגון ובכאב. לכן התבלבלתי אתמול כשהתחלתי לקבל מבול של הודעות המבשרות לי כמה אני ודאי שמחה. אך ככל שהצטברו יותר ויותר הודעות ומיילים, הבנתי שהם נשלחו משום שהמשימה המייסרת של החזרת כל חטוף וחטופה הגיעה לסיומה. לאדם מן השורה זו באמת שמחה פשוטה והקלה גדולה, ואני אסירת תודה להם שעמדו לצידנו ושמחה בשבילם שזה נגמר. המעגלים שלהם נסגרו. הפרק שלהם תם. אני מודה להם מקרב לב.
אך בעבורנו, המשפחות השכולות, האתגר הקיומי הוא למצוא את הדרך להתעורר כל יום כשחלק מהנשמה שלנו איננה. זה אפשרי, הרי מיליוני אנשים בעולם עושים זאת מדי יום. אלא שלמרבה הצער אצלנו סמל האין-סוף, השמונה השוכב, לא נגמר. הוא פשוט ממשיך להסתובב בלופ תמידי. כל סיפור של אובדן הוא שונה, והוא חלק מהחיים. המוות, כפי שאמר בנג'מין פרנקלין, הוא ודאות גמורה.
במהלך 844 הימים האחרונים אין-ספור משפחות במחוזותינו מסתובבות סדוקות מאז שטמנו באדמה את היקרים להן מכל. איך אנחנו, שהאהבה ליקירינו המתים רק הולכת ומתעצמת, נצליח להחזיק את המשא הזה? זו שאלה כבדת משקל עם אין-ספור תשובות שאני עדיין מחפשת, חוקרת ומזקקת. חִזרו אליי בהמשך.
× × ×
היום לא אצמיד את הדבק לבגד, מעל הלב, מבחוץ. את סרט ההדבקה הקוסמי שלי אכרוך סביב ליבי החבול ואנסה לעבור עוד יום בלי הירש שלי, בלי אותה נוכחות חיה שייחלתי שתהיה לו כאן.
במסורת היהודית, כשאדם נקבר אומרים למשפחתו "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". למשפחה של רן, אנחנו - אבלי ציון וירושלים - מאחלים לכם נחמה.
היום התפילה שלי משנה את פניה: מבקשה ל"שיבה" היא הופכת לתחינה שהיקום יעניק לנו חמלה, כוח, תקווה, חסד ואור, בשעה שאנחנו לומדים איך לצעוד יחפים על שברי זכוכיות.
זה אפשרי.
אני שולחת תפילות לנחמה ותפילות למרגוע. לכולנו.
