השבוע הסתיים מבצע צבאי גדול בשכונת ג'בל ג'והר בחברון. במבצע, כתב יואב זיתון, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", השתתפו מאות לוחמים. המטרה הייתה לתפוס כלי נשק. חברון ידועה מימים ימימה בחיבה שלה לנשקים: רובי ציד, רובי סער, מקלעים, אקדחים מאולתרים, מטענים – כל מה שמסתובב בשוק, כל מה שהורג. התוצאה הייתה דלה מאוד: לאחר חיפושים, חקירות ומעצרים ב-350 בתים נתפסו בסך הכל שמונה רובים ואקדחים וכמה עשרות סכינים. יש חברונים שמחזיקים בסליק המשפחתי ארסנל גדול מזה.
האכזבה בחברון יכולה ללמד אותנו משהו על מה שצפוי לנו בעזה. שלב ב' בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ מתחיל בשבוע הבא, בפתיחה של מעבר הגבול ברפיח. פתיחת המעבר נכפתה על ממשלת ישראל. הבעיה כרגע איננה ביטחונית: המעבר ייפתח לאנשים בלבד, לא למשאיות, ולישראל תהיה דרך לבדוק את היוצאים והבאים. אבל למהלכים כאלה יש דינמיקה משלהם: שיקום עזה הפלסטינית יוצא לדרך לפני שחמאס התפרק מנשקו, לפני שהרצועה פורזה ממנהרות ומתשתיות צבאיות, במעורבות עקיפה של הרשות הפלסטינית.
2 צפייה בגלריה
רק חמאס יכול לפרוק את נשקו של חמאס: מעבר רפיח, השבוע | צילום: Ali Moustafa/Getty Images
נתניהו מייחל לפיצוץ: חמאס לא ימסור את נשקו מרצונו, וטראמפ יעמוד בהתחייבות שלו וייתן לישראל אור ירוק לחידוש הלוחמה. צה"ל יכבוש את הרצועה ויישאר בה. זה תרחיש אפשרי, אבל אפשריים גם תרחישים אחרים. עובדה היא שלאחר שנתיים של מלחמה קשה, שגבתה מחירים כבדים, חמאס שרד ועדיין שולט באוכלוסיית עזה. הוא ישרוד גם אם צה"ל יכבוש את הרצועה כולה, ובן גביר יכונן בה ממשל צבאי. אם ישראל מתקשה לאסוף נשק בג'בל ג'והר בחברון, איך תנקה מנשק את שייח' רדואן בעזה.
רק חמאס יכול לפרוק את נשקו של חמאס: הדרך לכפות עליו פירוק היא לנתק אותו ממקורותיו הכספיים ולאפשר לאלטרנטיבה שלטונית לתפוס את מקומו. גם אם קושנר ו-וויטקוף לא יודו בכך, זה מה שהם מנסים לעשות. בינתיים נתניהו עושה את ההפך. 7 באוקטובר לא שינה את סדר העדיפות שלו: הוא עדיין נושא את עיניו אל חמאס.
ביזה טובה
מתחילת המלחמה התגלתה בצה"ל בעיית שליטה. זה התחיל מלמטה, מהכוחות בשטח, וטיפס למעלה, עד רמת האוגדה. תופעות כאלה מוכרות בכל מלחמה: תאוות נקם, שיכרון כוח, זלזול בחיי אדם והפקרות ביחס לרכוש לא צצו לראשונה במלחמה הנוכחית. הלחימה באזורים מאוכלסים מעצימה עבירות מהסוג הזה. עזה הציבה דילמות חריפות במיוחד.
הרצי הלוי סיפר לי במהלך המלחמה שכאשר הוא מעלה באוזני הלוחמים בעזה טענות על הפרות משמעת, המפקדים פונים אליו אחר כך, בשקט, ומבקשים שיחדל: החיילים לא מקבלים את זה טוב.
ביזה הייתה בעזה מהשלב שבו היחידות התמקמו בתוך הערים. סיפרתי פעם על מילואימניק שנתפס בניסיון להבריח מסכי פלזמה ברכב הצבאי שנהג. הוא אמר שהייתה לו כוונה טובה: הצבא עמד להרוס את הבית, וליבו נחמץ על המסכים שיתנפצו. בסך הכל הוא הציל אותם.
היו, כמובן, פרשיות חמורות יותר. שמעתי עליהן מקצינים ומחיילים. ראיתי אותן בשטח. דובר צה"ל איפשר לי לשוחח על כך עם הפצ"רית, יפעת תומר-ירושלמי. התשובות שנתנה לא היו משכנעות. הפצ"רייה לא מילאה את תפקידה במלחמה: אני מעריך שהפחד מחשיפת חומרים שיתגלגלו לבתי המשפט בהאג, ועוד יותר מזה, הפחד מביקורת במפלגות הימין, ברשתות ובתוך צה"ל, שיתק את המערכת המשפטית של הצבא. בגלל עבירות נהרגו לוחמים, נהרגו חטופים, נהרגו אזרחים בלתי מעורבים, נהרסו שכונות. איש לא הועמד לדין. לא כך היה במלחמות קודמות.
מתאם הפעולות בשטחים מופקד על הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה. הוא קובע מה לא ייכנס. אחד המוצרים שנאסרה הכנסתם הוא טבק: לא קרטונים של סיגריות ולא טבק שממנו מגלגלים סיגריות. הטעם לאיסור היה כפול. האחד, העישון לא בריא. סיגריות לא יכולות להיחשב למצרך הומניטרי; האחר, סיגריות מיובאות על ידי סוחרים, לא על ידי ארגוני סיוע. חמאס מטיל עליהן מס. הכנסתן לעזה תעשיר את חמאס.
הרגישות לבריאותם של העזתים כמעט גרמה לי לבכות. כמו שאמר לי אחד הקצינים, יש כל כך הרבה אפשרויות למות בעזה, למה לעשן? לא עישנתי סיגריה מימיי, אבל אני מכיר לא מעט אנשים שבשבילם סיגריה היא עניין מאוד הומניטרי. בשביל סיגריה הם מוכנים להרוג.
אבל הטעם השני רציני. יש כאן מלכוד שיכול להתרחש רק בישראל: נתניהו התחייב להכניס 4,200 משאיות בשבוע לעזה. על פי צה"ל, 2,100 משאיות מספיקות. העודף הולך למזון: לפי צה"ל, עזה מקבלת פי חמישה מזון מהצרכים שלה. המזון העודף עובר דרך סוחרים. חלקו מושמד. חלקו מוברח לישראל. כולו ממוסה על ידי חמאס. מפחד טראמפ ישראל מפרנסת את חמאס.
המשאיות הן הכלי הזמין להברחות. יש גם דרכים אחרות: אלפי ישראלים משרתים ועובדים בשטח שצה"ל מחזיק ברצועה. חלקם חיילים; חלקם אזרחים, עובדים על כלים הנדסיים, טכנאים, קבלנים. הביקוש לטבק כל כך גדול, הרווח כל כך גדול, הפיתוי כל כך גדול, שהוא מוליד בהכרח הברחות. לא העכבר גנב, אמרו אבותינו, החור גנב. הרשת שנתפסה היא אחת מרבות. יש רעש גדול סביב הקשר בין ראש השב"כ החדש, דוד זיני, לפרשה שנחקרת. עם כל הכבוד לזיני, לא זה העיקר: האנרכיה היא העיקר. ענן של שחיתות מרחף מעל ההשתקעות של ישראל בקו הצהוב בעזה. ככל שנשקע יותר השחיתות תחמיר.
הצעד הראשון, האלמנטרי, הוא לפתוח את מחסום הטבק. שאונר"א תמכור בעזה סיגריות, שוויטקוף ימכור, כל אחד, רק לא רשת עזתית-ישראלית. הצעד הבא הוא לחזק את המחסומים. המשימה של פיקוד הדרום היא להגן על ישראל מפני חדירה מעזה; המציאות שיצרה המלחמה מחייבת אותו להגן על עזה מפני חדירה מישראל.
יש מכנה משותף לרבות מהתופעות המטרידות שמטלטלות את ישראל: נרמול האנרכיה. מה שקורה לילה-לילה בגדה, בשריפת בתים על יושביהם, בגירוש תושבים, בגזילת רכושם, קורה בעידוד חשאי של שני השרים הממונים. האנרכיה היא חלק מתוכנית. נרמול האנרכיה הוא מה שקורה בעזה, בכיבוש שמזמין פלילים, ובעיקר מה שקורה בתוך ישראל, בחקירה אנרכיסטית, במציאות שבה כל פרחח אלים הופך לכוכב בלשכות של שרי הממשלה, במסדרונות הכנסת, בערוצי הטלוויזיה של השלטון. לא מדובר בסיגריות: מדובר בסרטן.
אלוף מול עלוב
מיפקדת השבויים והנעדרים קמה בצה"ל בלילה של 7 באוקטובר 2023. היא קמה מאליה, לא בפקודה מלמעלה אלא בהיחלצות של מפקדים, אנשי קבע ומילואים, שעמדו מול הגדול במחדלי המדינה וחיפשו דרך לעזור. בראש המפקדה עמד אלוף (מיל') ניצן אלון. בכל זמן נתון שירתו בה 500 איש לפחות. הם טיפלו בכל נושא שנגע להחזרת החטופים, מהמשא ומתן עם חמאס בקהיר ובדוחא ועד לאישור פעולות מבצעיות בשטח, תדרוך המשפחות ואיסוף מודיעין בעזה. הם עשו את העבודה, 24/7. הם נאבקו למען החטופים גם כשנתניהו ושרי הקבינט שלו חיבלו בכל כוחם בהחזרתם. במקביל, העניק נתניהו לגל הירש, מינוי פוליטי, תואר של מתאם השבויים והנעדרים.
השבוע, במסיבת העיתונאים שכינס נתניהו, הירש היה היחיד שישב מאחורי השולחן. מיפקדת השו"ן לא הייתה שם. ניצן אלון לא הוזכר. כמו במשטרים אפלים, מבוהלי אמת, הם נתלשו באחת מדפי ההיסטוריה.
בתחילת דצמבר, כאשר נותר בעזה רק חלל אחד, רן גואילי, וגם אותו היה ברור שניתן להחזיר, אלון פשט את מדיו. בראיון רחב יריעה שהתפרסם כאן הוא סיפר את הסיפור האמיתי על השיבה הביתה. במילים צנועות, ענייניות, הוא תיאר מאמץ לאומי מרשים ביותר, מורכב ביותר, מול אויב אכזר ומתנגדים מבית. "אל תכתוב 'אני'", ביקש, "תכתוב 'אנחנו'".
בין אלון ופקודיו לבין נתניהו והירש מפרידה תהום ערכית ותרבותית שספק אם ניתן לגשר עליה. ישירוּת מול חנפנות; יושר מול שקרנות; חסכנות בדיבור מול התפארות שווא. למען הקורא הספקן אצטט בקיצורים קלים קטע מהנאום שנשא השבוע הירש במסיבת העיתונאים.
"למחרת 7 באוקטובר קרא לי ראש הממשלה והטיל עליי את המשימה: להיות הממונה על נושא השבויים והנעדרים במדינת ישראל. אני מבקש להודות לך, ראש הממשלה, על המינוי הזה, על האמון, ובמיוחד על הגיבוי האיתן לאורך המסע.
"הייתה לי זכות לשרת את מדינת ישראל תחת הנהגתך. פעלנו יחד. ראיתי אותך בשעות הקשות ביותר. ראיתי אותך גם כשליבך נשבר, כשרוחך איתנה ומשא הדורות על כתפיך. בימים אפלים וסוערים ראיתי מקרוב מאוד מנהיג גדול, ברוח ובמעש, במלחמה הגדולה מכולן".
על חנופה, אמר פעם פנחס ספיר, אף אחד לא חטף סטירה. הירש קיבל חיבוק.
החיות והאדם
כולנו מכירים את סדרות המתח בנטפליקס שנפתחות בשלטים ענקיים על הקמת שכונה חדשה ונוצצת, לתפארת העיר ותושביה. דגלים מונפים, במה נבנית, אח"מים בחליפות עסקים פוצחים בנאומים. לקראת סוף הפרק הראשון צץ פתאום חשד שלא מדובר בשכונה נוצצת אלא בעסקה מפוקפקת, ולא בטובת התושבים אלא בטובתם של פוליטיקאים וכרישי נדל"ן. דרמה גדולה: רק בסוף הפרק השמיני נדע מי היו הטובים ומי הרעים.
אגלה לכם סוד: תאווה לנדל"ן יש לא רק באמריקה.
אתמול, יום חמישי, אמור היה להתקיים טקס רב-רושם בשטח שפעם קראנו לו חירייה ועכשיו פארק שרון. ראש הממשלה, השרה להגנת הסביבה וראש עיריית רמת-גן עמדו לשאת נאומים חגיגיים. "הינכם מוזמנים", נאמר בהודעה לעיתונאים, "לטקס חתימה היסטורי שישנה את פני גוש דן והמרחב המטרופוליטני: יציאתו לדרך של הסכם העתקת הספארי לשטחי פארק אריאל שרון. המהלך מהווה בשורה תכנונית וסביבתית חסרת תקדים.
"במסגרת ההסכם יוקם מתחם ספארי חדיש בסטנדרטים בינלאומיים בלב הפארק, תוך יצירת רצף אקולוגי ופתיחת מרחבים חדשים לציבור. לצד זה, המהלך צפוי לשחרר עתודות קרקע משמעותיות בלב אזורי הביקוש ברמת-גן לטובת הקמת אלפי יחידות דיור, שטחי מסחר ומוקדי תעסוקה חדשים".
לכאורה, הקִדמה במיטבה: מרחב לציבור, אקולוגיה לחיות, עתודות לקבלנים, תעסוקה למובטלים. כך עושים ציונות; כך בונים את הארץ. אין פלא שראש הממשלה הסכים להתפנות מיומו העמוס ולנאום בטקס (למרבה הצער, הוא ביטל, בנימוקי לו"ז. הטקס יתקיים כאשר ראש הממשלה יתפנה).
אפשר לראות את זה כך ואפשר אחרת: היֹה היו 1,000 דונם ירוקים בדרום רמת-גן. העתקת הספארי תגרע אותם מהעיר ותלביש אותם בשלמת בטון ומלט. בשורה טובה לקבלנים, פחות טובה לתושבים. ועוד: היֹה היו 8,000 דונם של פארק פתוח, חופשי, הריאות של גוש דן. גורעים מהם 1,000 דונם עבור גן חיות בתשלום. ועל זה עוד עושים טקס ממלכתי במעמד ראש הממשלה.
מה גם שעדיין אין הסכם חתום: המשא ומתן בעיצומו; גם חילוקי הדעות. הם מקיפים אנשים ברשות מקרקעי ישראל, בעיריית רמת-גן ובהנהלת הפארק. האם הספארי יעבור? לא זאת השאלה. השאלה היא אם השרה עידית סילמן – פעם בנט, היום ביבי – תעבור בפריימריז. נתניהו עמד לגזור סרט על ריק.
רעיון הפארק נולד ב-1999 במוחו של מרטין וייל, המנכ"ל עתיר הזכויות של מוזיאון ישראל. וייל עמד בראשה של קרן ברכה, שהשקיעה עשרות מיליוני דולרים במיזם. "מי צריך פארק גדול כזה", הטיחו בו שרי ממשלה, פקידי משרדים, ראשי העיריות שעירם גובלת בשטח. "בגוש דן גרים שלושה מיליון נפש", השיב להם. "הם זקוקים לאוויר לנשימה".
שורה של פוליטיקאים ויזמים ביקשו לנגוס בפארק, כל אחד והאינטרסים שלו. הם נהדפו. קריאת הפארק על שמו של אריאל שרון עזרה לשמור על שלמותו. אבל פיתוח פארק כזה ותחזוקתו עולים כסף, ולממשלות ישראל יש סדר עדיפויות אחר.
וייל לא הוזמן לטקס. מה אתה מרגיש, שאלתי אותו שלשום. "עצוב", אמר. "בחוזה שקרן ברכה חתמה עם הפארק הובטח שהוא יהיה פתוח לציבור ללא תשלום. לספארי יקנו כרטיסים".
הוא משוכנע שאפשר למצוא, בישראל ובעולם היהודי, תורמים שיממנו את הפארק. ההנהלה הנוכחית לא עושה את הנדרש, והפארק תקוע. "סמוטריץ'", אומר וייל, "רוצה להפריט את הפארק. בכל העולם אין דבר כזה, פארק ציבורי מופרט".
נוסעים לאפריקה
דן ליכטמן הוא מנכ"ל הפארק בחמש השנים האחרונות. "בלשון המעטה, ההודעה שפירסם כרמל שאמה-הכהן, ראש עיריית רמת-גן, לא מדויקת", אמר לי. "אנחנו במשא ומתן. הוא לא ייגמר ב-1,000 דונם אלא בפחות. אולי יקראו לזה ספארי, אבל הוא יהיה משהו אחר.
"האם ביקרת בזמן האחרון בספארי? המצב שם בכי רע. אנחנו מתכוונים להקים במקומו גן חיות כמו בערים הגדולות באירופה, על שטח יותר קטן, ברמה גבוהה. לא תהיה תנועה של מכוניות בין החיות אלא של מבקרים. בשביל ספארי אנשים נוסעים היום לאפריקה, לא לרמת-גן. אנחנו עובדים על כמה מנועי צמיחה ומרכזי בילוי בפארק. הספארי יהיה אחת האטרקציות".
האם העתקת הספארי לא תפתה אחרים, שאלתי. שבעה ראשי ערים מתגודדים סביב הפארק. כולם תאבי נדל"ן.
"זה לא יכול לקרות", הבטיח. "לא ניתן להם".
