השעון הקובר / לא כדי להלחיץ או משהו, אבל אגודה של מדעני אטום הודיעה השבוע שהעולם קרוב מאי פעם לקיצו. "שעון יום הדין" שהם מפעילים מאז 1947, כדי להתריע מפני הסכנה של נשק גרעיני (בהמשך נוספו סכנות נוספות למדד ובראשן שינויי האקלים), מצביע מעתה על "85 שניות לחצות", ארבע שניות פחות מהשנה שעברה, שזאת דרכם הסימבולית של הנ"ל לומר שהמצב לא טוב. בכלל. לשם השוואה, ב-1991 מחוגי השעון הצביעו על 17 דקות. אלרמיזם? פופוליזם? נודניקיזם? מן הסתם. אבל כמה מכם באמת חושבים שהם לגמרי טועים?
הנימוקים העיקריים מאחורי ההודעה נעוצים בזינוק הדרמטי במפלס האגרסיביות הביטחונית והלאומנית בהתנהלות של רוסיה, סין וארצות-הברית. או במילים פשוטות יותר: עסקים כרגיל פלוס דונלד טראמפ חזר לבית הלבן, והאיש מפורסם בזכות חיבתו לתחרויות השוואת גדלים. ההמתנה הדרוכה (שלא לומר ציפייה והתרגשות, כפי שזה משתקף משידורי הטלוויזיה בישראל) לקראת תקיפה באיראן - והמילה "המתנה" רלוונטית אולי למועד כתיבת שורות אלה - מבוססת במידה לא מבוטלת על כך שהאגו שלו לא יעמוד בפיתוי לשלוף.
אבל עם כל הכבוד למעצמות הנ"ל, מעניין להרהר כמה שניות מפרידות בין ישראל לחצות הספציפי שלה. מנהיג איראן עלי חמינאי דיבר על שנת 2040 - וזה גם המועד הנקוב בשעון המפורסם בטהרן, אבל אולי בבונקר שבו הוא כנראה מסתתר יש לו זמן לחשב כמה נשאר לו ולמשטר הרצחני שטבח באזרחים ובאזרחיות בלי הבחנה. אולם כדי שישראל תגיע לחצות, במובן של תחדל להתקיים כמו שהכרנו אותה, אין צורך רק באיום צבאי חיצוני: מספיק להמשיך ככה, עם שלטון וחסידים שמעודדים הכחשת מציאות, עצימת עיניים ורמיסת גבולות בשלל תחומים (כלכלה, גיוס, תחבורה, ביטחון אישי, ניקיון כפיים, אחריות בסיסית). המחוגים כבר זזים לבד, עד שהמחוג הגדול יצביע על 12 והמחוג הקטן יגיד "אנחנו גמורים".
תוספת עלבון / מיותר להיעלב בשביל ג'ו ביידן על הרפש הנבזי, המעוות והמנותק מהקשר שהטיח בו ראש הממשלה השבוע, בעודו מנסה נואשות לשווק מהלכים שנכפו עליו על ידי הנשיא הנוכחי ולא מתכתבים עם "הניצחון המוחלט". הסיבה היא שאנשים כמו בנימין נתניהו, אינסטרומנטליים לפני כל דבר אחר (ולא ברור אם יש בכלל משהו אחר), מסתכלים על ביידן ואפילו לא רואים "נשיא ארה"ב לשעבר" וגם לא "וואי, איך הוא הציל לי את הישבן כשהייתי על הרצפה", אלא משהו הרבה יותר פשוט: מבחינתם ביידן הוא מת עם דופק, ישות חסרת תוכן ומשקל, וכל שכן השפעה. מתים לא יכולים להיעלב, רק יורשיהם, וכרגע הם עסוקים וחלשים מכדי לנקום. וכשהמצב הזה ישתנה - זה קורה לפעמים - כנראה שזאת כבר לא תהיה בעיה של נתניהו. ואם זאת לא בעיה של נתניהו, למה שיהיה לו אכפת?
פרשת השבוע-שבועיים / לכל ציבור שמורה הזכות להגדיר מה סקסי בעיניו, ובישראל נדמה שהקונצנזוס נעוץ בשלוש מילים: "פרשה ביטחונית חדשה". כמובן שבערך חמש דקות מרגע לידתה, הופכת "פרשה ביטחונית חדשה" ל"ה-פרשה ה-ביטחונית ה-חדשה", שכן בימים הקרובים (ומי יודע, אולי שבועות!) זאת הפרשה ואין בלתה (בוודאי לא הפרשה הביטחונית הקודמת, כלומר הישנה, כלומר מי זוכר מה הפרשה והאם היא בכלל ביטחונית) וכעת היא מרוחה בכל מקום כמו פוסטרים של בר רפאלי לפני עשור.
עם קצת מזל, "הפרשה הביטחונית החדשה" נוגעת בצורה כלשהי לאישיות בכירה ושנויה במחלוקת - היינו הך במדינה שבה לא מסכימים על הגדרת מזג האוויר - וכך ניתן לבנות תילי תילים של השערות וספקולציות. ועם קצת יותר מזל, פס הייצור הכי מצליח במדינה - צווי איסור פרסום - יפעל את פעולתו, וכך ניתן יהיה להתחמם מהאש המנחמת בעלת הלהבה הכפולה: עצם קיומו של סוד (דמיינו את צעקות "מי זה, מי זה" של "הזמר במסכה", רק בגרסת מערכת הביטחון) וגם היכולת לבנות עליו מגדלים של תרחישים וציפיות (או פרנויה, תלוי מאיזה צד), שכמו תנור משובח יעזרו לעבור עוד חורף של חוסר נחת.
לכן גם לא יעזור שאנשים הגיוניים שנחשפו למידע יגידו "שמעו, זה לא מה שנדמה לכם" ואפילו לא שהאיפול יצומצם ויציע בחוצפתו את האמת בתור אופציה: רק מי שלא השתתף מימיו בשמחת "הפרשה הביטחונית החדשה" יחשוב שזוטות כאלה מסוגלות להשבית אותה. למעשה, רק דבר אחד יצליח לשחרר מעולה של "הפרשה הביטחונית החדשה". קוראים לזה, כמובן, פרשה ביטחונית חדשה.
בשלוש מילים / שישיות מים מתקלקלות?
משפט בשבוע: "אתה מקבל את הילד כמו שהוא יצא" (המפכ"ל בשיחה עם איציק גואילי, אביו של גיבור ישראל רן גואילי ז"ל. הדבר היחיד שיותר מיותר מהאמירה הזאת יהיה להוסיף עליה משהו)
מאור פנים / ב"אתה תגיד", אוסף השירים החדש של מאור כהן (אלבום, מיני־אלבום, מה זה משנה בימינו(, הוא מרשה לעצמו לבדוק, לנסות, להשתעשע, לשעשע וכל מה שעושה את היצירה של כהן (ולא רק המוזיקלית) לחלק בלתי נפרד מהצד היפה של התרבות הישראלית. ואם הוא אומר "אתה תגיד", אז אני אומר: כיף.
