1. צנרת האוצר
במפלגות החרדיות הבינו באיחור מביך שאפילו את היכולת לאיים הם איבדו. איש בכנסת לא עצר את נשימתו מול האולטימטום שהציבו - בלי חוק גיוס אין תקציב - כי דרעי וגפני איימו בעיקר על עצמם. הראשונים להיפגע אם אין תקציב הם החרדים, שתלויים יותר מכל מגזר אחר בכספים הקואליציוניים. אם הכנסת לא מאשרת את חוק התקציב, המדינה מתנהלת על בסיס חודשי של התקציב הקודם מחולק ל־12 חודשים, רק בלי אותם תקציבים פוליטיים. מהעץ הזה הם נאלצו לרדת בלי שום סולם. אפילו השרפרף שהציע ביסמוט כשהכריז רשמית על סיום הקראת החוק בוועדה, ניסיון להפגין "התקדמות", היה נמוך מדי בעיניהם.
ההכרזה הטכנית הזאת שיפרה את מצבם רק בנושא אחד: עד עכשיו היועמ"שית של הוועדה, עו"ד מירי פרנקל שור, סירבה לקיים איתם דיונים חשאיים. את עמדתה היא התעקשה להגיד בוועדה המצולמת ובאופן פומבי, ולא בחדרים אפלים בירכתי הכנסת. מרגע שהסתיימו הדיונים הפורמליים על הנוסח, הם יכלו סוף־סוף להיכנס איתה למשרד של ביסמוט בלי מצלמות. לפי דיווחים מהחדר, גם שם היא לא נסוגה מהקו העקרוני שלה, על הקשיים המשפטיים הרבים בחוק. היא גם לא חשפה את כל הקלפים – האם תקבע בסוף שיש מניעה משפטית או רק תציג הסתייגויות נקודתיות.
גם בתרחיש שבו יגלו שאין להם גיבוי משפטי לחוק – הקריאה השנייה והשלישית של התקציב לא ממש בסכנה. כלקח מההשפלה השבוע הם כבר מכינים את הקרקע לאישור התקציב יחד עם הסכמה על מועד בחירות. את המחיר על אולטימטום הסרק השבוע ישלמו הח"כים בערב פסח. חוות דעת של יועמ"שית הכנסת קובעת שדרושים 60 ימים בין הקריאה הראשונה של התקציב לקריאה השנייה והשלישית. יומיים של המתנה מזויפת להחלטת הרבנים מביאים אותנו אל יום לפני בדיקת חמץ. הח"כים ייגררו למליאה בעיתוי לא נוח מבחינתם. בקואליציה מתקוממים רשמית נגד העמדה הזאת שמקשיחה את הלו"ז, אבל לא בטוח שכולם שם מצטערים עליה. זה גם הכריח את החרדים להתגמש עכשיו במקום למרוח את המשבר, וגם כופה על סמוטריץ' איפוק לפחות עד סוף מארס. שר האוצר היה מעדיף להעביר את התקציב בזריזות כדי שיוכל לחזור לאיים בפירוק הממשלה על רקע ההתפתחויות המדיניות בגזרת עזה. אבל כל עוד התקציב, בבת עינו, תקוע בצנרת, הוא אפילו לא מאיים.
2. כוחות ההבטחה
ישיבת הקבינט ביום ראשון בערב הפתיעה את סמוטריץ' וסטרוק לטובה. הטקסטים של שרת ההתיישבות, הסמן התקיף ביותר נגד המציאות המדינית המתהווה בעזה, התרככו יחסית אחרי הדיון. קודם כל, בזכות עצם העובדה שוויטקוף וקושנר לא חיכו להם בתוך החדר. נציגיו של טראמפ הגיעו לוודא שממשלת ישראל לא תפריע לממשלת הטכנוקרטים לפתוח את מעבר רפיח, אבל בכל זאת נתנו מקום למראית עין של ריבונות. פתיחת המעבר נדחתה בכמה ימים, אבל היא עובדה מוגמרת. ישראל יכולה רק להשפיע על האופן שבו הוא ייפתח. האם באמת יתאפשר מעבר אנשים או גם סחורות, ומי ינהל את הבידוק ואת מתן אישור היציאה. במקביל נתניהו דיווח להם על הבטחות שונות ומשונות של טראמפ, שחלקן גם קיבלו פומבי. החשובה שבהן: הפירוז לפני השיקום.
השבת גופתו של רני גואילי ז"ל היא הישג של מערכות המדינה כולן וגם הקלה מאוד את התחושה בציבור הישראלי ביחס לפתיחת המעבר (רבות דובר על הדמות של רני שיצא ראשון ושב אחרון. כאילו נבחר למשימה. בטקס הלוויה הבנו שגם המשפחה הזאת כמו נבחרה להיות זו שתוביל את סגירת המעגל. לא בהרבה מקומות ניתן לשמוע באותה נשימה את הקואליציה והאופוזיציה, את מטה החטופים ואת פורום "תקווה").
בכירים בישראל מתעקשים שהמודיעין שהביא לאיתורו של גואילי הוא ישראלי ולא באדיבות חמאס, אבל העיתוי לפחות מעורר סימני שאלה: בדיוק אחרי אותה הכרזה פלסטינית על פתיחת מעבר רפיח, כשהאמריקאים לא הסכימו לשמוע "לא", המודיעין הבשיל לפעולה שהחזירה את גואילי הביתה ואיפשרה לתוכנית טראמפ להתקדם. המסקנה היא לא תיאוריית קונספירציה שלפיה מישהו בישראל עיכב חלילה את השבת גואילי משיקולים שונים, אלא הצצה לעולם החדש של ניהול עזה: כדי לממש את המודיעין שהושג כמה שבועות קודם, ולפעול באותו תא שטח, היה צריך להתמודד עם "אילוצים מדיניים". זו התנסחות של גורם צבאי בכיר שתידרך את הכתבים, שמסגירה את המציאות בשטח: ישראל כבר לא מנהלת לבדה את הרצועה. רק כשלאמריקאים ולמתווכות זה נהיה מספיק דחוף, צה"ל קיבל את חופש הפעולה שלו.
3. גוש חותם
אם בסוף תהיה רשימה משותפת, מניות היסוד יהיו של חנווני מסכנין. עלי זבידאת (אבו־איברהים), שסגר את הסופרמרקט שלו והכריז על שביתה בגלל פרוטקשן, סחף עשרות אלפים להפגנה ביום חמישי שעבר נגד הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. היו בה באופן חריג ראשי ארבע המפלגות הערביות, אבל את האחדות הפוליטית הוא השיג בדיעבד בכינוס בלשכת ראש העירייה. כשפעילים התפרצו לחדר והתחילו לצעוק "משותפת עכשיו" זבידאת, באינסטינקט, שלף דף ועט והגיש אותם לפוליטיקאים. טיבי כתב בכתב יד את אותן מילים, "משותפת עכשיו", וחתם. אחריו הצטרפו איימן עודה וסמי אבו־שחאדה. למנסור עבאס לא נשארה ברירה.
זה לא רק לחץ מקומי של הרחוב בסכנין. הסקרים במגזר הערבי מראים בין 80 ל־90 אחוז תמיכה בהקמת המשותפת. לפי אותם סקרים, במקרה כזה גם שיעור ההצבעה יעלה באופן שחוזה למשותפת 15, אולי אפילו 17 מנדטים. גם מנסור עבאס רואה את הסקרים האלה, אבל התעקש לשמור על עצמאות. הוא מעדיף השפעה, לא מנדטים. טיבי, שניצל את ההזדמנות, בכל זאת הבחין בשינוי שחל אצל יו"ר רע"מ. העלבון מהצהרות שותפיו לשעבר בגוש השינוי גרמו לו לחשוב שנית על רעיון הריצה העצמאית. כרגע הם הרי ממילא לא רואים בו שותף; מקסימום מישהו לבקש ממנו להימנע.
עבאס גם זיהה עוד תופעה שעלולה לפגום ברע"מ – כוונות הצבעה לדמוקרטים בחברה הערבית. יאיר גולן הוא היחיד שעדיין מדבר על שותפות יהודית־ערבית, ומתוגמל בהתאם בפוטנציאל הצבעה של שני מנדטים על חשבון רע"מ. כן, גם אם מדובר בסגן הרמטכ"ל לשעבר. אולי בגלל זה, מי ששוחחו עם עבאס אחרי אותה חתימה מאולצת זיהו שהוא דווקא מתרגל לרעיון. החיבוק מהרחוב הערבי הפתיע אפילו אותו.
עבאס אומר שהוא מחויב לחתימה שלו וטיבי מכריז שזו תהיה התאבדות פוליטית לסגת ממנה, אבל יש עוד הרבה סעיפים לברר: מי בראש, ומה הסדר ברשימה, וכמובן – האם ניתן יהיה להתפרק אחרי הבחירות (טיבי כבר הבטיח פומבית שכן). ברע"מ יש מי שחושב שבכוחם של בנט, לפיד ואיזנקוט למנוע את הקמת המשותפת – אם יצהירו שרע"מ שותפה לגיטימית בעיניהם וייתנו לה עילה מחודשת לרוץ בנפרד. זו נראית כמו תקוות שווא.
הרציונל מבחינת המפלגות הערביות הוא מקסום הכוח באופן שבא על חשבון שני הגושים הפוליטיים בישראל. אם חלקה של המשותפת בכנסת גדל, גם גוש השינוי, אבל גם קואליציית נתניהו, מתרחקים מהיכולת להשיג 61. בשביל ראש הממשלה מספיק לסחוט תיקו כדי לשרוד, אבל במפלגות הערביות טוענים שההישג הנדרש מבחינתן הוא למנוע ממנו להקים שוב את ממשלת השותפים הטבעיים עם בן גביר. נכון, גם מגוש השינוי זה יימנע. בשביל המפלגות הערביות אלו לא חדשות רעות אחרי ששמעו מגורמים בגוש ציפייה לא מוסתרת לשיעור הצבעה נמוך בחברה הערבית באופן שלא יניב יותר מעשרה מנדטים.
בתרחיש הסביר שבו לאף אחד מהצדדים לא יהיה 61, טיבי מסתובב עם הבטחה חידתית ש"נעשה דברים שלא עשינו בעבר". כנראה רמז לתרחיש איזנקוט – ממשלת מיעוט בהימנעות ערבים שתשלח את נתניהו הביתה. זו אפשרות מעשית אם יהיה פער גדול בין גוש הקואליציה לגוש השינוי בניכוי ערבים, שיראה רוב יהודי מובהק שתומך במהלך. אבל יש גם אפשרות נוספת, בטח אם התוצאה תהיה צמודה יותר: שהאחדות הערבית בסוף תכפה ממשלת אחדות על המפלגות הציוניות.
4. חצי שנה ביציאה
בצה"ל מחכים שחוק הגיוס יעבור, אבל מסיבות אחרות: לא כי מישהו שם בונה על סד"כ מיידי של חרדים, אלא מפני שזה ישחרר את הפקק לחוק גיוס אחר שהצבא רוצה - הארכת השירות הסדיר. זה כולל חיילים שכבר התגייסו לצה"ל ל־30 חודשים אבל יקבלו עד חצי שנה ביציאה.
כבר שנתיים שתזכיר החוק להארכת השירות תקוע. הוא עבר קריאה ראשונה אבל ממתין בוועדת החוץ והביטחון. אף כנסת לא תעביר הכבדת נטל על אלו שכבר משרתים לפני שתאושר, לפחות למראית עין, הרחבת מעגל השותפים בנטל.
בסוף אלו כלים שלובים: הסדיר, המילואים, החרדים. כשלא מתקדמים עם החרדים, לא מאריכים את השירות לסדירים, ולכן גם לא מקילים את הנטל על המילואים. הצבא מעדיף להעמיס על הסדיר ולהקל על המילואים מסיבות מובנות: אלו צעירים, מיומנים, עם משמעת, בכושר, בדרך כלל בלי משפחות, ובהארכת השירות שלהם אין פגיעה במשק. זה לא הפתרון ההוגן ביותר על כתפי הדור שחווה את התמרון הארוך בתולדות צה"ל, אבל הצבא צריך פתרון מיידי, לא תהליכים ארוכים, ונאלץ לבחור את הפחות גרוע בין ברירות לא טובות.
"קצב הלב" של הצבא הוא בפעימות של ארבעה חודשים. לכן המינימום שמבקשים באכ"א זה עוד חודשיים נטו של כל הסדירים. לפחות 32 חודש של שירות. הרמטכ"ל ביקש במכתב האזהרה שלו אפילו 36 חודשים. בצה"ל מבטיחים להעלות דמי קיום על חודשי השירות הנוספים שיהיו קרובים למשכורת קבע. זה כמובן לא מנחם את הסדירניקים שלחלקם יש תוכניות לפי מועד השחרור הנוכחי אחרי שירות מפרך.
יש הרבה טענות על מיצוי מאגרי המילואים. הן היו נכונות בעיקר בתחילת המערכה. מאז צה"ל ביטל שחרור מוקדם ממילואים, החזיר עשרות אלפים לשורות, הוא מגייס מתנדבים מעל גיל הפטור, מכשיר את אנשי חיל הים למילואים ביבשה ומפקדי הכשרות 02 מופנים למשימות של שמירה על עצירים. וזה עדיין לא מספיק.
מה יקרה בעוד חמש שנים, כשתוקף ההארכה של הסדיר יפוג שוב? זו תהיה בעיה של הרמטכ"ל הבא, אבל לכאורה הדמוגרפיה אמורה לעשות את שלה עם יותר מתגייסים, והתקווה היא שגם הצורך המבצעי יהיה פחות בהשוואה לשנים האחרונות, ומי יודע, אולי גם החשמונאים יעזרו. עד עכשיו יש שתי פלוגות בחטיבה, וגיוס הצעירים החרדים לקרבי לא מזנק כפי שמצפים. מגיעים חרדים. יותר מלפני המלחמה, פחות מהצורך ומהציפיות.
בצבא יש שתי אסכולות: אלה שמשוכנעים שהגיוס המוגבר הוא תוצאה של החשש מהסנקציות, ואלה שחושבים שבלי העימות עם החרדים כבר היו יותר מתגייסים. הערכה סבירה, אגב, היא שלא מעט ממתינים על הגדר, לדעת אם יעבור חוק גיוס או לא. באכ"א יש מי שמפנטז אפילו גם על "אוגדת חשמונאים" אם רק יהיה מי שימלא את השורות.
