על רקע עזה החרבה, הם עומדים ומצדיעים. הרמטכ"ל אייל זמיר, אלוף פיקוד דרום יניב עשור ומפקדי האוגדות. מאז 7 באוקטובר עמדו מפקדי צה"ל, בכירים וזוטרים, אל מול אין-ספור חללים. הם הצדיעו, הספידו, הבטיחו לשמור על המורשת. אבל הרגע הזה לא דומה. החלל הזה הפך בעל כורחו לסמל. רן גואילי ייזכר לנצח כחטוף האחרון ששב למנוחה נכונה בארץ. בשונה מכל מדינות המערב, בישראל אין אנדרטה לחייל האלמוני. הצירוף הזה, חייל אלמוני, הוא אוקסימורון בישראליות. לכל איש יש שם, יש סיפור, יש משפחה. וברגע הזה, השבור והקשה, שיש בו גם הקלה ‑ עומדים האנשים הבכירים ביותר בצבא ההגנה לישראל ונותנים כבוד אחרון.
רן לא אלמוני לרמטכ"ל או לאלוף הפיקוד. כמוהם, הוא אח לנשק. בלי להכיר אותו, הם מכירים היטב את מערכת ההפעלה שלו. זו שגרמה לו לזנק אל הלא-נודע עם יד פצועה בבוקר הטבח כדי להגן על אנשים שהוא לא מכיר. אופיו של רן, בית הגידול שלו, קורות חייו ‑ הם בדיוק החומרים שאותם מנסים מפקדי צה"ל לטפח. עליהם מבוסס צבא העם. עם שאת בניו לא יפקיר לזר.
