התקשורת מציפה אותנו בסערות, עוד זה מדבר והנה זה בא, אנו שוכחים מה היה אתמול - וכך מחמיצים את ההזדמנות להעמיק בהן, להבין את ההשלכות ולבחון את עמדתנו מחדש. סוגיות כמו ראש השב"כ שביקש להימנע מלחיצת יד לנשים, הירידה מהארץ, יציאת חיילי גולני מעצרת חטיבתית בשל שירת נשים אמורות היו ולו במקצת לעורר חשבון נפש פרטי וחברתי, אך איבדנו את היכולת להקשיב למי שאינו מהמחנה שאליו אנו שייכים.
בשנה האחרונה, מתברר, היו יותר ישראלים שעזבו את הארץ מאשר שחזרו. חלקים מאיתנו חגגו זאת עם הרבה שמחה לאיד: לשיטתם, הכל נובע מהממשלה, מהצעדים המטורפים שהיא נוקטת ומהחשש מפני אובדן הדמוקרטיה. אין ספק שהממשלה מרוויחה את היחס כלפיה ביושר, אך היכן הדיון הרציני בשאלה החשובה בהרבה: מה מהות הקשר שלנו לארץ הקטנה שלנו? האם רק ההיבט האינסטרומנטלי מביא אותנו להיאחז בארץ? היכן חשבון הנפש בכל הקשור להיבט התרבותי והחינוכי? היכן הניסיון לבחון את פרופיל היורדים ואת מקום חינוכם - ולבחון כמה שעות לימוד הוקצו לתנ"ך, לחז"ל, לאחד העם, לביאליק, לאלתרמן, לחיים גורי, ועוד.
גם סוגיות זיני וחיילי גולני נבחנות דרך הפריזמה המחנאית - שלילה מוחלטת או אהדה בלתי מסויגת, בשני המקרים. מדוע לא ניתן לכבד את בקשתו של האלוף להימנע מלחיצת יד לנשים מבלי להיגרר למסע הפחדות על היותנו כפסע מהפיכה לאיראן, ובאותה עת לבקר את חיילי גולני על יציאתם מהעצרת החטיבתית? הרי איסור שירת נשים אינו עולה בקנה אחד עם הלכות כמו כשרות וחילול שבת, ואל מול אימוץ האיסור עומדים ערכים נוספים כמו חשיבות היחד של חיילי החטיבה. צה"ל בנוי על הרוח המיוחדת של חיילים מרקעים שונים - אז מדוע מה שנכון לרבנים הראשיים בטקסים ממלכתיים, שהם אינם עוזבים את מושבם בעת שירת נשים, אינו נכון לחיילים דתיים? המשותף למקרים אלו ואחרים הוא חוסר הבנה שאנו חיים בעולם של ערכים מתנגשים. אם לא נשכיל להבין שעלינו לשקלל ביניהם, נישאר כל איש במחנהו עם תפיסת עולם חד-ערכית.
במידה רבה, הגענו לכך מאימוץ האינדיבידואליזם כערך עליון. הקולקטיב כערך נעלם. איבדנו את האיזון בין שניהם. החשש המוצדק מהפיכת הלאומיות ללאומנות הביא רבים מאיתנו לקדש את הפרט. התוצאה היא ניכור בין המחנות וחוסר קשב. גישה זו, שהלכה והתפשטה בקרבנו, מנוגדת לאתוס היהודי והציוני.
הבעיה, אם כן, נמצאת במקום אחר מאשר ממשלה כזו או אחרת. הדיכוטומיה בין ערכים אלו לא מאפשרת הכלה של האחר, מה שמביא בהכרח מחנאות שאינה מאפשרת לצאת מעצמנו ולהביט על התמונה המלאה. בלי שינוי במערכת החינוך ובעולם התקשורתי יהיה קשה לצאת מהמשבר. צריך רק לקוות שהמיזוג בין הלאומיות לבין ערך הפרט, שחלקים רבים מאיתנו יודעים למזג, יהיה נחלתם של רבים.
