בימי התקליטים, מגבלות הפורמט הכתיבו את האורך, אבל החומר והגודל העניקו סאונד חם, ולעטיפה היה חלק מחוויית ההאזנה. היום, כשרבים שואבים את המוזיקה שלהם משירותי ההזרמה, מושג האלבום איבד מחשיבותו: האלגוריתם רוצה שנחיה על הפלייליסטים שהוא מרכיב, ולמעטים, אם בכלל, אכפת מהעטיפה, המוצגת בגודל בול על מסך הנייד.
חלק מסימני הזמן האלה נמצאים גם באלבום החדש והכיפי של מאור כהן, "אתה תגיד". יש כאן רק שבעה שירים הנמשכים פחות מ-28 דקות (בעשר השנים האחרונות הוציא כהן שני אלבומים קצרים אפילו יותר), ועל העטיפה, שמנציחה סצנה שלווה בפארק אירופי, אין כיתוב, וקצת קשה להבחין בפרטים. לעומת זאת, המוזיקה שממתינה בפנים זורקת לזמנים אחרים.
לכהן יש כישרון חיקוי נהדר, אבל הוורסטיליות שלו כמגיש שירים אינה גימיק. זו יכולת של אמן להתאים את עצמו לאקלים המוזיקלי שנכון לו באותו רגע. באלבום הבכורה שלו, ובהמשך ב"פרחי הרע" שבו ביצע שירים מתורגמים של שארל בודלר, כהן זרק לאריק איינשטיין של הסבנטיז. כאן, ולא רק בשיר הנושא הפותח, הוא מזכיר אריק אחר – אריק לביא – לא רק בחיוך שנלווה לשירה, אלא גם בלחן ובעיקר בעיבוד שזורק קצת ל"למה לא אמרת לי" שהלחין יוחנן זראי. שתי דקות לתוך השיר נכנסת פראזה באנגלית שמזכירה את דיוויד בואי בימי ברלין, ואת העובדה שכהן תמיד נהנה להפתיע.
ב"בלי טעויות" מתכתבת הגיטרה הטובה של עוזי רמירז עם העבודות של ג'ון פרושיאנטה מרד הוט צ'ילי פפרס בואכה ג'ימי הנדריקס. ב"היום יפה" שבה לבקר הרוח של לביא עם תופים מהנים של עירא רביב, וב"עולה עולה" כהן מזכיר קצת את שיתופי הפעולה שלו עם פיטר רוט (שלא נמצא כאן).
"החיים שלי", השיר הכי ארוך כאן, הוא מפגן נגינה מוצלח נוסף של כל המשתתפים (ובהם ספי ציזלינג בחצוצרה ומיקי ורשאי בבס), שמזכיר שגם בעידן הדיגיטלי אין תחליף למוזיקאים בשר ודם וגם לא ליוצר שיודע להחליף זהויות ולא לשעמם.
