היום, כשאוהדי בית"ר ירושלים מסתכלים על הטבלה ורואים את הקבוצה שלהם דוהרת בצמרת, נאבקת על האליפות ומציגה כדורגל מלהיב שממלא את יציעי טדי, קשה להאמין שרק לפני קצת יותר מעשור המועדון הזה עמד על סף תהום. הריצה הנוכחית לאליפות היא לא רק סיפור מקצועי של מאמן ושחקנים, היא סוג של תיקון היסטורי לפרק האפל ביותר בתולדות המועדון - הפרק שבו פוליטיקה, גזענות ולהבות של ממש איימו להחריב כל חלקה טובה.
בינואר 2013, בעלי הקבוצה דאז, ארקדי גאידמק, הביא מצ'צ'ניה שני שחקנים מוסלמים מטרק גרוזני: זאור סדאייב וג'יבראיל קדאייב. המאמן אלי כהן, שביקש חיזוק, אמר באופטימיות זהירה במסיבת העיתונאים לכבודם: "אני יודע שיהיה קשה בהתחלה, אך המועדון יוצא לדרך חדשה וישנה את התדמית שלו". הקפטן עמית בן-שושן הוסיף: "אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה. ברגע שמגיעים שחקני חיזוק זה מבורך, נעשה הכל כדי שיתקבלו בצורה הטובה ביותר".
אלא שאוהדי בית"ר לא קיבלו אותם בצורה הטובה ביותר, מבחינתם זו הייתה הכרזת מלחמה. המוטו "בית"ר טהורה לעד" הפך משורה בשירי אוהדים לקריאת קרב אלימה. מהרגע שבו נחתו השניים בנתב"ג, האווירה בירושלים השתנתה. האימונים בבית וגן הפכו לשדה קרב של קללות, נאצות וניסיונות פריצה למגרש, כשהמשטרה נאלצת לאבטח כל צעד של השחקנים, שנראו אבודים בתוך הסערה הישראלית.
הכל הפך לאפר
שיא המתיחות הגיע בלילה שבין 7 ל-8 בפברואר 2013, כשאלמונים הגיעו למתחם האימונים בבית וגן והשליכו בקבוקי תבערה לעבר משרדי המועדון. הלהבות לא רק כילו רהיטים וקירות, הן השמידו היסטוריה. גביעים, תמונות של רגעי תהילה, מזכרות מבית"ר הגדולה של שנות ה-70 וה-80 - הכל הפך לאפר. "שרפו את ההיסטוריה של בית"ר", אמר מנהל המשק מאיר הרוש, מוקף במזכרות המפויחות. "איך אפשר לעשות דבר כזה? זה מזעזע. הם שרפו גביעים, צלחות אליפות, חולצות, אפילו את הנעליים של אלי אוחנה. זו בושה".
השריפה הייתה נקודת האל-חזור. היא סימנה שהמאבק הוא כבר לא על זהות השחקנים על הדשא, אלא על עצם קיומו של המועדון. ההשפעה המקצועית הייתה הרסנית. סדאייב וקדאייב היו תחת לחץ בלתי אנושי. ב-3 במארס, כשסדאייב כבש את שערו היחיד במדי הקבוצה מול מכבי נתניה, התרחש אירוע חסר תקדים בתולדות הכדורגל העולמי: מאות אוהדי בית"ר קמו ועזבו את האצטדיון במחאה על כך ששחקן מוסלמי כבש לטובת קבוצתם.
בית"ר, שפתחה את העונה בצורה טובה והייתה במומנטום חיובי, קרסה לחלוטין. היא לא ניצחה בליגה כמעט שלושה חודשים, הידרדרה לפלייאוף התחתון וניצלה מירידת ליגה רק במחזורי הסיום. השחקנים הישראלים בחדר ההלבשה היו חצויים, הקהל היה בנתק מוחלט מההנהלה, והמועדון נראה כמו גופה מהלכת. קדאייב וסדאייב עזבו את הארץ בסיום אותה עונה, משאירים אחריהם מועדון מצולק ומפולג, וזה היה גם תום עידן גאידמק במועדון. היבול של סדאייב היה שבעה משחקי ליגה, שתי הופעות בגביע המדינה, שער אחד וכרטיס אדום במשחק האחרון שלו בארץ, נגד בני-סכנין. קדאייב לא רשם אפילו דקה אחת על הדשא.
"עצרו לנו הכל"
"האוהדים היו בטירוף, זה היה השיגעון שלהם", נזכר השבוע המאמן אלי כהן. "הם עצרו לנו הכל, הייתה אווירה מאוד קשה סביב הקבוצה. מישהו זרק שהם מוסלמים, וזה היה הקטליזטור שהניע את כל הסיפור הזה, כי אנחנו לא התעניינו מה המוצא שלהם. רציתי שחקנים נטו, והם היו שחקנים טובים. אבל ברגע שהפרשה התחילה, זה גמר את הכל. זה היה כמו שמישהו זורק גפרור לתוך בנזין - הכל נדלק. חבל, כי זו הייתה עונה שיכולנו לעשות בה דברים גדולים. הפגיעה המקצועית הייתה קטלנית".
לדברי כהן, הבחירה שלו בסדאייב וקדאייב הייתה מקצועית לחלוטין. "קודם כל, הם היו שחקנים שהתאימו לתקציב. בדקתי את השחקנים ולא את המוצא שלהם. הייתי במשחק שלהם, ראיתי קלטות, לא לקחתי אותם סתם. נוצר לי לאורך השנים שם של מי שמביא שחקנים זרים טובים, לא קונה סחורה על עיוור. בכל מקרה, הם היו מסכנים, לא הבינו על מה הם סובלים. זה היה ממש טירוף, כמו מלחמת דת בין מדינות. לך תיכנס לנעליים ולראש של האוהדים המטורפים".
גאידמק טען לימים שהוא הביא את השחקנים האלה כדי לשים מראה מול החברה הישראלית.
"גאידמק לא ידע בכלל מה זה הקהל של בית"ר, אבל אחר כך הוא רצה להראות את העוצמה שלו, שהוא לא עושה חשבון לאף אחד. הוא עשה סתם רוח, דפק עונה שיכלה להיות גדולה".
קדאייב לא מביט אחורה בזעם, והוא אמר מספר שנים מאוחר יותר: "הייתה גזענות בבית"ר, אבל צריך להפריד בין המועדון לבין קבוצת אוהדים קטנים. היו 200-300 אוהדים שקיללו, אבל זה לא משקף את הרוב. קיבלתי יחס נהדר מהמועדון שניסה לעזור לי מאוד להשתלב". דברים שרואים משם.
הריצה הנוכחית של בית"ר ירושלים לצמרת היא הוכחה לכך שהמועדון הצליח, לפחות חלקית, להשתחרר מהלפיתה של אותם ימים אפלים. הקהל שממלא היום את טדי בהמוניו מורכב ברובו ממשפחות, מילדים ומאוהדים שרוצים לראות כדורגל נטו, אבל הוויכוח על זהות המועדון עדיין מרחף ברקע, ועדיין אלמוג כהן לא יצליח להנחית בקבוצה שחקן מוסלמי (זוכרים את עבודת השורשים שעשו לעלי מוחמד?), שלא לדבר על ערבי. גם הקהל עומד עכשיו למבחן לנוכח ההנחיות המחמירות של פיפ"א בנוגע לקריאות גזעניות.
איפה הם היום | זאור סדאייב חזר אחרי ההרפקתה הבית"רית לאחמט גרוזני ובהמשך שיחק בלכיה גדנסק, לך פוזנן, אנקרגוג'ו ואלושטה הרוסית עד שפרש בגיל 32. ג'יבראיל קדאייב עבר אחרי העזיבה סדרת פציעות, ניסה את מזלו בבלארוס ופרש מכדורגל בגיל צעיר. אלי כהן חזר ב-2017 לקדנציה רביעית בבית"ר ירושלים, הפעם כיועץ מקצועי, אבל לאחר עשרה ימים התפטר בעקבות ראיון ב"ידיעות אחרונות" שבו אמר שלא יביא שחקן ערבי לקבוצה.
